ורוניקה רות' צועדת על האדמה הקשה. הבניין הגבוה הצבוע לבן, עליו כתוב בשלט כחול; "ספ"ר" (סופרות, פירות, רשע) ניצב מולה, במרחק של כמה מטרים ממנה.
ליבה מתחיל לדפוק במהירות.
ליד דלת הכניסה היא רואה שתי נשים, אחת בלונדינית ואחת בעלת שטיני, שתיהן לא נראות צעירות במיוחד.
אחרי עוד כמה מטרים שהיא הולכת, היא שמה לב שזוג הנשים נכנסו לתוך הבניין.
כעת היא מספיק קרובה לכניסה בשביל לראות מה יש בפנים.
שולחן עץ מעובד ומלוטש ניצב באמצע החדר, ומסביבו כיסאות באותו הגוון הכהה של השולחן.
כשהיא נכנסת, היא רואה שמסביב השולחן יושבים כמה וכמה אנשים. היא רואה את שתי הנשים שעמדו קודם בכניסה יושבות אחת ליד השנייה, ומסתכלות עליה, וצוחקות.
ורוניקה משפילה את מבטה אל גופה, כדי לראות מה מצחיק. אולי זו חולצת הטריקו הרפויה, או מכנסי הג'ינס הכהים? אולי אלה הנעליים הקטנות, או השומן שניסתה נואשות להסתיר?
מה הן רוצות ממנה, הבנות האלה?
היא מתעסקת בשיערה השחור בזמן שמחפשת מקום פנוי. היא מבחינה בכיסא ריק שעומד בין שני בחורים, אחד עם שיער מאפיר ופנים מאירות, ואחד עם זקנקן לבן ומשקפיים גדולים. הם מביטים בה לרגע, אך לעומת שתי הבנות האחרות, הם לא מתעסקים בה.
כמה דקות של שתיקה שוררות בחדר, אותן בכל פעם קוטעות זוג הנשים המציקות.
ואז ורוניקה שומעת נקישה של נעלי עקב, ומסתובבת לכיוון ממנו בא הצליל.
אישה גבוהה, שיערה השחור אסוף לפקעת על ראשה, משקפיים מרובעים ושמלה ירוקה מבחילה מתקרבת בצעדים מהירים לכיוון השולחן הגדול.
ואז היא מתחילה לדבר בקול צורמני וחורק, שהמחשבה הראשונה שעולה לורוניקה בראש היא 'יש לה קול של צפרדע דרוסה'. "סופרים לעתיד יקרים," האישה אומרת, והאורות בחדר כבים.
לרגע ורוניקה נבהלת, אבל אז היא רואה שארשת פניה של האישה רגועה, ונאנחת בהקלה.
ומהשולחן, עולים מבנים כחולים. ורוניקה מנסה לגעת בהם, אך אצבעותיה עוברות דרך המסך. לוקח לה כמה שניות להבין שזאת בסך הכול הולוגרמה.
"אלה," אומרת האישה, "הגיבורים שלכם. תחשבו טוב, טוב, הבחירה שלכם יכולה להכריע עוד כמה ימים תצטרכו לעבוד. תנסו לחשוב מחוץ לקופסא, למרות שאם תלכו על רעיון סטפני מאייר 'אוי מאי גאד הערפד הזה מאוהב בי שיט נראה לי גם האיש זאב הזה איך קוראים לו אה כן ג'ייקוב חחחחחחחחח איך שכחתי נודררררררררררררררררררררררררר' נבין אתכם, כי היום בקלי קלות אפשר לעשות רב מכר בין- לאומי כשנוקבים במילה ערפד או משולש אהבה. אבל שוב, אני ממליצה ללכת על משהו יותר מקורי, take a risk, אתם יודעים.", כולם מהנהנים, ו-ורוניקה מסמיקה, כי עלו על התוכנית שלה. היא בסך הכול רצתה לשנות מבלה ל-לילה ומאדוארד לפרדוארד. אבל נו טוב, take a risk, ורוניקה. Take a risk.
ואז המסכים מתמלאים בדמויות.
ורוניקה רואה נערה עם צמה חומה אסופה לאחור ועיניים ירוקות, ילד עם שיער שחור וצלקת בצורת ברק על המצח (דאמט, מי האידיוט שיחשוב שילד עם צלקת מטרידה על המצח ייצור את רב המכר הבא? מהרהרת ורוניקה), נערה עם תלתלים בלונדינים, ונערה עם שיער חלק ובלונדיני.
זאת שלי, אומרת לעצמה ורוניקה, ולא, היא לא מדברת על הנערה עם השיער החלק והבלונדיני, אלא על הנערה עם הצמה החומה והעיניים הירוקות.
ואז היא רואה שהאישה עם השיער השטיני, זאת שצחקקה כשראתה אותה, בוהה באותה נערה עם הצמה.
"בספירה לשלוש," אומרת האישה עם קול הצפרדע הדרוסה, "תזנקו. מי שתופס את הדמות ראשון, מקבל אותה, אין התחרטויות. תתכוננו." ורוניקה שואפת שאיפה עמוקה. "3." הספירה מתחילה. "2..."
" 1..."
"קדימה, סופרים."
לפני שורוניקה מספיקה להגיב, הנערה עם הצמה נלקחת לאישה בעלת השיער השטיני, הילד עם השיער השחור והצלקת נלקח לבלונדינית, ובסופו של דבר כל שאר הדמויות נלקחות, ונשארת לה רק הדמות הבלונדינית, ואם רצתה או לא, היא לוקחת את הנערה.
"עברנו את השלב הראשון. כעת, אתם צריכים לבחור את היכולות שלהם. באיזה נשק הם הכי טובים, אני מתכוונת." היא מחייכת, וכעת ההולוגרמה של הדמויות מתקדמת קדימה, לכיוון הסופרים, וכל בחירה נצמדת לסופר שבחר בה.
ואז, במרכז השולחן, מופיעים נשקים רבים.
אקדח, רובה, חרב, שרביט, חנית ועוד.
זאת שלי, אומרת לעצמה ורוניקה, והיא לא מתכוונת לאקדח, אלא לחץ וקשת.
ושוב, האישה עם השיער השטיני שכבר תפסה לה את הנערה עם הצמה, נועצת מבט עורג בחץ וקשת.
לא, את לא חושבת ורוניקה.
ושוב, ספירה לשלוש (3... 2... 1...) וכל כלי הנשק נתפסים.
הבלונדינית שלקחה את הילד עם הצלקת במצח תפסה את השרביט, האיש עם הפנים המאירות תפס את החרב, הבחור עם השפם לקח את הרובה, ו- ורוניקה נשארת עם האקדח, כי כמובן שבעלת השיער השטיני, שכאילו בכוונה עושה לה דווקא, תפסה את החץ וקשת.
***
אז כן.
אתם יכולים להבין מה קורה בהמשך.
ורוניקה רות מנסה להתקרב, בכוח, לסיפור של האישה עם השיער השטיני, (שזאת, אגב, לא אחרת מאשר סוזן קולינס, מחברת סדרת "משחקי הרעב), אבל פשוט לא הולך לה, והפעם אני לא מדבר על העובדה שהרעיון פשוט. לא. מקורי.
אני מדבר על כך שהעלילה מ-ש-ע-מ-מ-ת. תכניסו את זה טוב- טוב לָראש אנשים,
מ
ש
ע
מ
מ
ת.
נאמנים הוא הספר החלש בטרילוגיה, שגם היא לא הייתה מדהימה.
הסיבות לכל הפלגים מטומטמות וחסרות כל היגיון, ויש הרגשה כאילו נכתבו במהירות.
הכתיבה שטחית ועלובה, (מילא את מעתיקה ממשחקי הרעב והיא מעתיקה, אנשים. –אל תתחילו עם התגובות הזועמות שלכם- לפחות תכתבי טוב. נסלח לך), אבל לא. אולי זה בגלל התרגום, אבל הכתיבה מלאה בחסר, אין טיפת עומק והדמויות שטוחות כמו נייר.
אז ורוניקה.
אולי סוזן קולינס דפקה אותך, אבל את לא צריכה לדפוק אותנו.
צ'או באו מיאו.
וסליחה על הביקורת המוזרה והמסורבלת.
-אור-
