ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 16 באפריל, 2020
ע"י Divergent
ע"י Divergent
תמיד תהיתי למה כותבים ביקורות עם ספוילרים.
הרי מי שעוד לא קרא את הספר לא צריך ספוילרים ומי שכבר קרא לא צריך ביקורות.
ועכשיו הבנתי, את הביקורות עם הספוילרים כותבים בשביל עצמך.
אז עכשיו אני הולכת לעשות משהו שאני ממש שונאת ולכתוב ביקורת עם ספוילרים.
זאת לא ביקורת בשבילכם. היא לגמרי בשבילי... אז אל תקראו אותה. באמת שאין צורך.
בניגוד לביקורת הזו, את הספר הזה אתם כן חייבים לקרוא.
כי למרות שהוא נראה יוד סתם ספר רומנטיקה, הוא הרבה יותר.
(הספוילרים מתחילים כאן נא לא לקרוא)
קולין הובר עשתה בספר הזה דבר מדהים.
היא גרמה לי (ואני מניחה שלרובנו) להתאהב בגבר מכה.
כל פעם שהוא הכה, סלחתי לו וכל פעם שהוא נשבע שזאת הפעם האחרונה, האמנתי לו.
ממש עד הסוף של הספר רציתי שרייל ולילי יהיו ביחד, למרות שידעתי שזה אסור וידעתי שזה מסוכן וידעתי שאני צריכה לרצות שהיא תהיה כמה שיותר רחוק ממנו.
ולא, זה לא שלא אהבתי את לילי. להפך, ממש אהבתי אותה. חשבתי שהיא דמות חזקה, יפה ומצחיקה, ממש מושלמת.
אז למה רציתי שהיא תישאר עם רייל למרות שהוא גבר מכה?
וזה בדיוק מה שלא הבנתי בנושא הזה, ועכשיו אני מבינה איך זה יכל לקרות לכל אחת. גם לי וגם לך שקוראת את הביקורת הגרועה הזאת למרות שאמרתי לך לא לעשות את זה.
אז תודה לקולין הובר ששיתפה, ששינתה את דעתי והעלתה נושא כל כך חשוב.
19 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
סופי
(לפני 5 שנים ו-4 חודשים)
מסכימה איתך לחלוטין לגבי הספר, למרות שאני באופן אישי לא רציתי שהיא תישאר איתו כבר אחרי המכה הראשונה. פשוט זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להזדהות עם דמות של גבר מכה, זה לא אומר שחשבתי שמגיע לו שיישארו, אבל כן השתתפתי בצערו על האובדן.
|
|
|
בר
(לפני 5 שנים ו-4 חודשים)
לפי דעתי זה לא כזה מופרך שזה מה שתרגישי.
כתיבה טובה הרבה פעמים גורמת לנו הזדהות עם דמות שהמעשים שלה אינם מעשים של גיבור סטנדרטי. גם בספר לוליטה הקורא מתבלבל ומצליח להזדהות ולהכנס לראשו של פדופיל. ככה גם בסרטים כאשר הכתיבה טובה והשחקן עושה את עבודתו נאמנה אפשר בקלות להתאהב בדמות הנוול. לדוגמא ב"ג'וקר" הגיבור רוצח אנשים חפים מפשע אבל בגלל שהדמות כתובה נהדר הצופה יכול להבין את המניעים ולחוש חמלה והזדהות עם אדם שמבצע פשע. |
|
|
חתול השיממון
(לפני 5 שנים ו-4 חודשים)
להתאהב?!
יש הרבה דברים שמונעים מאישה מוכה להתלונן או ללכת. יש את הפחד שהוא יגלה שהיא התלוננה ויהרוג אותה. יש את המחשבה שמגיע לה, שהיא זאת שהכעיסה או עצבנה אותו וזו אשמתה. יש את "הוא אוהב אותי, הוא פשוט גבר אלפא וככה גברי אלפא אוהבים". יש "לאן אלך, מה יהיה עם הילדים".
אבל אף פעם, בשום עדות של ניצולת אלימות במשפחה שקראתי, האישה לא סיפרה שנשארה מאהבה! וגם אם יש מקרים כאלה אני באמת לא חושבת שזה משהו שצריך להציג בספרות. איך הייתם מרגישים אם הייתם קוראים ספר על ילד שאוהב פדופיל? הייתם מקיאים אחרי עמוד אחד. אז למה כשמדובר באלימות כלפי נשים זה פחות מבחיל, מחריד וצורם? לדעתי ספרים כאלה לגיטימיים להיכתב רק אם המסר בסוף הספר הוא שגבר אלים מקומו להירקב בכלא ולא לראות אור יום לעולם, ושגם אם את חושבת שאת אוהבת אותו, זה כי את סובלת מתסמונת שטוקהולם ואחרי שתטפלי בה את תהיי הראשונה בתור להרוג אותו בידייך החשופות. |
|
|
yaelhar
(לפני 5 שנים ו-4 חודשים)
אני חושבת שהבעייה היא המיתוס של "רומנטיקה" עליו גידלו דורות של נשים.
זה שכאשר גבר מפעיל כוח הוא "גבר" (לא חלשלוש) וכאשר "גבר" דורש בלעדיות, מקנא, סוגר אותך בבית - הוא פשוט אוהב אותך, וזו האהבה האולטימטיבית. קשה מאד להשתחרר ממיתוסים על אחת כמה וכמה שהסביבה (עדיין) מעודדת לחשוב כמוהם. |
|
|
Hill
(לפני 5 שנים ו-4 חודשים)
מתוך עליבות סובייקטיבית כל אחת עלולה להישאר ,
עצוב ומפחיד אך זו האמת.
|
|
|
אָמוֹן
(לפני 5 שנים ו-4 חודשים)
נשים לא באמת מגנות את החולשה, אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן.
|
|
|
מורי
(לפני 5 שנים ו-4 חודשים)
יש גם נשים טורדניות. לא את, מקווה בשבילך שאינך כזו.
|
19 הקוראים שאהבו את הביקורת
