ביקורת ספרותית על ילדי המלחמה 1948-1944 - ילדים מספרים על השואה מאת עורך: חנן אלשטיין

---

כשאנו מדברים על השואה לא פעם אנו מדברים על עדויות שאנו מכירים - בין אם שמענו, קראנו וכדומה. רוב רובן של העדויות הינן של אנשים מבוגרים אשר כתבו על קורותיהם בשואה בזמן שהינם ילדים, או מעט מבוגרים מתקופת הילדות - אך עדיין, מסופרים על ידי אנשים בוגרים כבר, בתקופת חיים שונה אשר עברו לא מעט גם אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה. הספר הזה מציג את ההיפך הגמור ממה שכולנו מכירים - הספר הזה מביא לנו את עדויות הילדים בעודם ילדים.

בשנת 1944, מיד לאחר שחרור פולין נוסדה הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית של פולין. המשימה של הוועדה הזו הייתה לקבץ את כלל העדויות שניתן למצוא - בכתב, בתמונות וכהנא וכהנא לצורך תיאור מפורט של כלל האירועים והקורות בשואה וזאת לצורך עזרה בהעמדה לדין של הפושעים הנאצים ועוזריהם. המטרה הייתה לקבל את העדויות כשהן עדיין טריות במוחם של האנשים שחוו על בשרם את המלחמה. נציגי הוועדה לא פסחו על אף עד, החשיבות הכי גדולה מבחינתם הייתה לאסוף עדויות של המקורות הכי כאובים שניתן לאסוף מהם עדות והם הילדים של השואה.

הספר הזה מציג לנו 55 עדויות שונות של ילדים שונים, מכלל ילדי החברה שסבלו אז - בעלי רקע שונה, בעלי עדה ומוצא שונים ובעלי חוויות שונות ויחודיות לכל אחד מהילדים שבסופו של דבר מתנקזים לכדי עדות אחת קשה וקורעת לב. העדויות הללו נאספו לתוך הספר הבודד הזה מתוך 429 עדויות של ילדים ומתוך סך של 7300 עדויות בסך הכל. העדויות נגבו על ידי 3 ניצולי שואה בעצמם שראו בהתנדבותם באיסוף העדויות חובה מוסרית בתיעוד המעשים הנוראיים של הנאצים הפושעים. העדויות נגבו בעזרת חוברת ובה הסבר פסיכולוגי מנחה וכן שאלון לאכוונת גביית העדות - כך שקבלת העדות מהילד לא תהיה יותר טראומטית ולא תגרום נזק נוסף למוסר העדות - שכן יש לזכור, כי הזכרונות עודם בשלים וטריים ואך זה עתה נחוו ויש צורך רב בהתחשבות בנפשם העדינה של הילדים שאותם מתשאלים. על כן הניצולים שהיו אחראיים על תשאול הילדים עברו בדיקות ואף היו מחוייבים להצהיר כי הם אכן מסוגלים להתחשב במצב הילד ולגבות את העדות בדרך הכי מוסרית ומותאמת שיכולה להיות.

אני חייבת להתוודות, לקח לי זמן מה לקרוא את הספר. אומנם כל העדויות נעות בין 2-7 עמודים בממוצע (שזה דבר מיוחד בפני עצמו שכן אנו רגילים לעדויות בנות עשרות ומאות עמודים לרוב...) אך בסופו של דבר אלו עדויות של ילדים, ולקרוא שפה מיוחדת שיש לילד להסביר זוועות שכאלה זה לא פשוט ואדם באמת צריך לקחת הפסקה בין עדות לעדות ולתת לה לחלחל אלייך. ישנן עדויות שכתובות בשפה כה ילדותית שלעיתים לקח לי זמן להבין שמדובר בעדות שואה ולא בסיפור שילד מספר לך אחרי שהוא חוזר מבית הספר. הטעויות בדיבור ושגיאות כתיב ובתחביר נשמרו בעדויות על מנת לשמר את האותנטיות של העדות, אך לפעמים זה גרם לקצת ריחוק ומן שמירת דיסטנס מהעדות של הילד מכיוון שמאד קשה לקרוא "סיפור" שילד מספר לך כשהוא בן 10 ולהתחבר לזה באופן סופי ועמוק. צריך לדעת להתנתק מהשגיאות הכתובות ולתת לנפש שלך להיכנס לעומק הנפש של אותו ילד או ילדה ולהבין שהמילים האלו, שהסיפור הזה שמסופר על ידו/ידה הם הסיפור הכי קשה שילד יוכל אי פעם לדלות מדל שפתיו! העובדה שילד יכול להוציא מהפה שלו את המשפט "ראיתי איך הורגים את אבא והוא משפריץ דם" רק גורם למעיים שלך להתכווץ ולרצות להקיא את ארוחת הצהריים שלך. הילדים לא פעם הראו נקודת מבט שאדם בוגר לא יוכל להראות, כגון עדותו של סברין דוברצקי, עמודים 102-111 שבה הוא מספר : "אני הייתי אז קטן, אבל אני התפלאתי, אני לא ידעתי אם זה גנב או שודד, גנב גונב הכל ובורח, אבל זה שהיה פה גם עוד אמר לנו להסתלק. אני חשבתי שהוא שודד מגעיל." - מסופר כאן על גרמני שהגיע יום בהיר אחד לדירת הוריו של סברין והחל להחרים את כל רכוש המשפחה ואף סילק אותם לדרכם באיומי מוות ועצם המחשבה של הילד כשהוא אומר - אני לא ידעתי אם מדובר בשודד שרק גונב להם את הדברים אבל אז הוא התפלא כי השודד הזה עוד סילק אותם מהבית שלהם לאור יום. זה מדהים, מחשבה של ילד וראיית עולמו של ילד היא כל כך מופלאה ומיוחדת שאין ספק שנעשתה כאן עבודת קודש באיסוף העדויות מהילדים בעודם ילדים.

אין לי ספק כלל וכלל שהספר הזה הוא חלק מזיכרון השואה שלנו, כפי שחשוב לקרוא עדויות של אנשים המספרים על עברם הרחוק בשואה כך יש גם להתוודע אל הספר הזה. כפי שנכתב בהדרכה המתודית לגובי העדות וצורפה בסוף הספר: "כשאנו עורכים חקירות עם ילדים, מתלכתחילה מודעים אנו יפה לכך שהכוח הראייתי שבדבריהם עשוי להיות מצומצם יותר, אבל במקום זה ערכם הפסיכולוגי לא יסולא בפז, פשוטו כמשמעו. ואת זה אין המבוגרים יכולים לתת לנו."

בסופו של הספר מצורפת כנספח ההדרכה המתודית שהיוותה את הבסיס לעדויות. בהם הסבר כיצד לגשת לילדים וכיצד לגבות מהם את העדות מבלי לפגוע עוד בנפשם העדינה. מצורף גם השאלון שהנחה את הגובה עדות בתשאול של הילדים וכשעוברים על השאלון ובעצם מעלים את כל העדויות שזה אתה קראתם מבינים עד כמה זה לא יכול לקרות שוב שאדם יצטרך לשאול ילד שאלות מזעזעות שכאלו וכמה שזה לא הגיוני שילד יצטרך לספר את ההיסטוריה הכה קצרה של חייו והכה מזעזעת שאף אחד מאיתנו, בתקווה, לא יחווה לעולם. פשוט לקרוא ולהזדעזע.

אז למי שרוצה לקבל נקודת מבט שונה ממה שהכרנו עד כה, להיכנס לתוך עולם של ילדים שחוו את השואה ולראות זאת ממש דרכם ואתם חושבים שכן תוכלו להתנתק רגשית וכן להיות מחוברים רגשית בו זמנית אתם מוזמנים לקחת הפסקה מהרומנים ומספרי המדע הבדיוני ולקחת את ספר העדויות הזה ליד ואני מבטיחה לכם שלעולם לא תשכחו את מה שקראתם.

מפאת הכבוד לספר לא אציין אותו במדד כוכבים, כי לעדות לא ניתן לתת כוכבים ולבקר אותה.

» ביקורות נוספות של ראיה
» ביקורות נוספות על ילדי המלחמה 1948-1944 - ילדים מספרים על השואה