הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•5 דקות קריאה

נתחיל בבדיחה.
אמריקאי, אוסטרלי, בריטי וישראלי, נכנסים למסעדה. כל אחד מהם מזמין לעצמו כוס קפה ומתחילים לדבר על הא ועל דא. פתאום, נכנס זבוב לתוך כל אחת מכוסות הקפה של הארבעה. להלן הצעדים שנוקטים כל אחד מהם נוכח האסון שקרה:
האמריקאי החסכן- מוציא את הזבוב מהכוס ושותה את כל הקפה שבתוכה, עד הטיפה האחרונה. לאחר מכן הוא אורז את חפציו, ומדדה באיטיות לכיוון היציאה מהמסעדה בהרגשה של פספוס והחמצה.
האוסטרלי הבררן- לא רגוע, מעוצבן. בוחר שלא לגעת בקפה, זורק אותו לפח (יחד עם הזבוב) ויוצא בסערה מן המסעדה, בעודו מקטר שוב ושוב על השירות הלוקה בחסר ועל כך שהוא לא יאכל יותר במסעדות.
הבריטי המנומס- בגלל היותו מנומס, הוא מחליט שלא להוציא שום דבר ולשתות את כל הקפה, יחד עם הזבוב. אחר כך הוא אורז את חפציו, משלם טיפ ורץ לכיוון דלת השירותים הקרובה.
והישראלי התחמן- ניגש לאחת מהמלצריות, אומר להן שיש לו זבוב בקפה ושהוא רוצה שיחליפו לו את הכוס ושיתנו לו כוס חדשה. המלצרית מסכימה, לוקחת ממנו את הכוס עם הזבוב, זורקת אותה לפח וכעבור דקות אחדות, הישראלי מקבל כוס קפה חדשה, ללא שום זבוב.
לאחר שהוא מסיים את הארוחה, הוא אורז את חפציו, פוסע לכיוון דלת היציאה בעודו מזמזם לעצמו מנגינה עליזה.

כאחד שמכל בדיחה או סיפור קצר שהוא שומע, הוא מנסה לחפש התאמה כלשהי לביקורת, יצא שלאחר כמה דקות של מחשבות והרהורים הגעתי למסקנה שבין מוסר ההשכל של הבדיחה הזו לבין הספרות הישראלית, אין כל קשר: בבדיחה, הישראלי מתואר כאדם תחמן, אחד שמצליח, אחד שעושה את הדרך הכי קלה, האחד שצוחק אחרון. לעומת זאת, הישראלי בספרות הישראלית מתואר (לפחות לדעתי) כאדם תמים, אחד שנכשל, אחד שעושה את הדרך הכי קשה (ולא עובר אותה) והאחד שצוחק ראשון (אם בכלל הוא צוחק מתישהו).
אז לפי מה שאתם מבינים, אין לי ממש חיבה לספרות הישראלית. אולי למוסיקה הישראלית, אולי למאכלים הישראלים, אולי אפילו להומר הישראלי- אבל לספרות הישראלית? ממש לא.
ועכשיו מגיע השלב שבו אני מסביר מדוע ולמה אני לא סובל את הספרות הישראלית. ויודעים מה, אני חושב שאני אפסח עליו. כי באמת, כמה כבר אפשר להסביר? כמה כבר אפשר לענות על השאלה "למה"?
אם אתם בכל זאת רוצים לראות את התשובה שלי, אז כנסו לביקורת שלי על "מצרפי המקרים" של יואב בלום ותראו.
כל מה שאני יכול לומר עכשיו הוא שלדעתי אין מטאפורה מוצלחת יותר לספרות הישראלית מאשר כוס קפה שזבוב מעצבן משתכשך בתוכה (ואין מטאפורה טובה יותר לסופרים הישראלים מאשר האנשים ששותים מכוס הקפה הזו ואחר כך מערכת העיכול שלהם לא מתפקדת כמו שצריך, מהאנשים שלא שותים מכוס הקפה הזו וסתם בזבזו את הכסף שלהם, או כל אחד שבסוף יוצא מפסידן, כך או אחרת.)

ניר חצרוני (או bloogy, איך שתרצו) הוא כמו דג סלמון קריספי ופריך על מצע של עלי נענע בניחוח לימון עם כדור גלידה בצד, שפשוט בא לקחת ממנו ביס. כמו שדגי הסלמון, להבדיל מן הדגים האחרים, חיים במים ומתוקים, וכמו שדגי סלמון, להבדיל מן הדגים האחרים, שוחים נגד הזרם- (כן, כן, זה בהחלט נכון), כך גם ניר חצרוני (איש הייטק ועכשיו גם סופר) שלהבדיל מן הסופרים הישראלים האחרים שאני מכיר, נותן לנו תחושה שאולי, רק אולי, יש עוד תקווה לספרות הישראלית. הוא נותן לנו תחושה שאולי, רק אולי, מסתתרים בעולם הזה כשרונות בלתי צפויים. הוא נותן לנו תחושה שאולי, רק אולי, השמועות על היכחדותו של הישראלי התחמן המצוי- הן כנראה רק... שמועות.
ולמה? כי לבנאדם הזה יש פאקינג כישרון שלא ראיתי בכל מאה שנותיי אצל אף סופר ישראלי (חוץ ממנו כמובן) והכל בזכות רומן הביכרורים שלו: 3 מעטפות.

בעיקרון, הסיפור די פשוט: אם סוכן 10483 עדיין בחיים- יש לחסלו מיד.
אבל מתברר שלא הכל פשוט כמו שזה נראה. מתברר שהספר הזה טומן בחובו רבדים על גבי רבדים, שכלל לא ניתן להרגיש בהם אם לא קוראים את הספר.
הספר מתרחש על פני מספר שנים: החל מאוגוסט 1989, עד שנת 2015. הוא מספר על שני דמויות עיקריות: סוכן 10483 ואבנר מויאל.
סוכן 10483 הוא, כמו שכתוב בתקציר שבגב הספר, משוגע על כל הראש. אבל לא רק: למרות שלא ממש רשום את זה במפורש, ניחשתי שהוא לוקה בתסמונת האספרגר, מפני שעוד מימי ילדותו הוא מתקשה ביצירת קשרים חברתיים, הוא אפילו לא מנסה כי בעיניו כולם טיפשים, הוא מסיים חוברת חשבון שלמה בכלום זמן והוא רואה הכל כפול ואת העולם לא כמו שכולם רואים אותו.
אבל כן, הוא גם משוגע. משוגע ופרנואיד. בספר זה הוא כותב במחברת שבה הוא מתאר בשפתו הייחודית המתאפיינת בעיקר בשורות קצרות (כל פעולה שהוא עושה, בשורה) ובדמיון שופע, את חייו: החל מימי ילדותו והבדידות שלו, הטירוף שלו, הגאונות שלו וההרגשה שמשהו נורא עומד לקרות בקרוב והצורך הנואש להציל את הסובבים אותו מהדבר הנורא הזה, ועד הפיכתו לסוכן.
עוד מאפיין חשוב ומעניין לאופיו של אותו סוכן, הוא שהוא חושב כמה צעדים קדימה. לכן, למקרה שהוא ימות ואף אחד לא יבין למה, הוא נושא עמו בקבוקון שבתוכו יש פתק ובו הוא מסביר את מקום המצאותה של אותה המחברת שבה הוא מספר על חייו, וכך הוא מקווה שמישהו ימצא את אותו הבקבוקון, ישיג את המחברת, יקרא ממנה ויגלה הכל.
מה שקורה אחר כך, כבר רשום בתקציר: אבנר מויאל הוא האיש שמצא את המחברת. הוא מתחיל לקרוא ממנה ולאט לאט, הוא מתחיל לגלות את האמת הנוראה ואת כל הסודות הרוחשים בעולם המטורף הזה...

אז אולי יש הרגשה שהספר הזה הוא עוד מותחן ישראלי כושל, אולי יש הרגשה ש bloggy מכריח אותנו בכוח לקרוא את הספר- אבל אני חושב שאתם בכל זאת צריכים לתת לספר הזה צ'אנס.
כי כל הדברים הטובים שהסופר הזה אמר על היצירה שלו (וגם בלו בלו הוסיפה) הם נכונים לגמרי.

ובכן, ניר- חצרוני- bloggy - או איך שלא קוראים לך: אני מברך אותך ומאחל לך רק טוב, שהקריירה שלך תפרח ושתגיע למקומות רחוקים, שתהיה עשיר כקורח, שתהיה מאושר, שיהיו לך הרבה ילדים, והכי חשוב- שתמיד, ולא משנה מה קורה, שתמיד תזכור להסתכל על חצי הכוס המלאה ואך ורק על חצי הכוס המלאה (למרות שמדי פעם אני מרשה לך להישיר מבט למעלה, לעבר חצי הכוס הריקה, כדי לוודא שאף זבוב תועה לא ייכנס בטעות לבפנים...)