ביקורת ספרותית על תשע-עשרה דקות מאת ג'ודי פיקו

---

כבר כתבו כאן הרבה, התעצלתי ולכן רק רפרפתי. כולכם צודקים.
יש כאן את התסמינים הרגילים של ג'ודי פיקו - יחסי הורים ילדים, התמקדות בשטח האפור של המוסר והצדק, האם קורבנות התעללות יכולים להשתמש בה כהצדקה לרצח, בלה בלה בלה.

אני רוצה לדבר על משהו אחר לחלוטין, משהו שהפתיע אותי בתכלית: ההתעללויות שמתוארות בספר.
לאורך כל שנות היסודי סבלתי מהתעללות בכיתה. במשך שלוש שנים הייתי בוודאות הילד הכי שנוא במחזור. ובכל זאת: ההתעללות הכי קשה שחוויתי היא כזאת - הייתי חולה, הרגשתי זוועה, הקאתי על השולחן בכיתה, ובדיוק כשעמדתי להשתחרר הביתה נעמדה מולי המלכה הלא מעורערת של הכיתה והודיעה לי "אתה לא יוצא עד שתנקה את השולחן". זה היה בכיתה ג' או ד'.
האם דחפו אותי לארונות? לא. האם הפיצו מיילים אישיים שלי? לא. האם קראו לי מתרומם? לא. באופן כללי לא השתמשנו במילים כאלה.
גם לא הורידו לי את המכנסיים לפני כל הקפטריה, לא הרביצו לי, לא זרקו לי את התיק מהחלון של האוטובוס, לא שברו לי את המשקפיים (והיו לי משקפיים). כשאני חושב על זה, אפילו לא קראו לי משקפופר.

למזלי, בית ספר התיכון שלי היה מקום מדהים מבחינה חברתית, והעבר הפך לעבר.
הספר הזה הציף את הכל ואני שואל את עצמי: האם היסודי שלי היה גן עדן לילדים, ששיא ההתעללויות בו הוא מילולי בלבד? או שילדים בתיכון מרושעים יותר או מתוחכמים יותר מתלמידי יסודי? או שבישראל המצב יותר טוב לעומת ארצות הברית? הייתי רוצה לחשוב שהאפשרות השלישית היא הנכונה - אחרי הכל, אצלנו טרם היה טבח בבית ספר - אלא שזה כנראה נובע מנהלי נשיאת הנשק המקלים בארה"ב.

לכן, חברים בוגרי יסודי ותיכונים מכל הארץ, אני רוצה לשמוע את דעתכם:
חוויתם או הייתם עדים להתעללויות ברמה שמתוארת בספר? אתם חושבים שעירוני מקיף ג' הוא קולומביין הבא? או עוד יותר מעניין: הייתם חלק מקבוצה שלטת? הזדהיתם עם המבוכה של דרו ג'רארד?
מחכה לכם.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על תשע-עשרה דקות