ביקורת ספרותית על בדרך כלל הכול מהר מאת כריסטופר קלבלה
ספר בסדר

---

טוב, לכבוד הסקירה הזאת למדתי לנקד ב Word, אז גם אם לא יצא מזה שום דבר אחר, אני כבר מסופקת.

תהליך ההשריה, זה שעובר על השעועית שמונחת על השיש שלי, די דומה למה שעובר עלי כשאני קוראת. מעבר לכך שאני שרוייה באיזה מצב רוח כללי שלספר יכולה להיות השפעה ניכרת עליו, יש גם חלחול איטי של מחשבות ורגשות. אולי לכן אני גם כמעט לא קוראת ספרים במקביל. זה מבלבל אותי. לא העובדות והדמויות שיש בהם. יותר הלך הרוח.

רק שלפעמים זה לא ככה וזה יכול לקרות עם יופי של ספר, כזה שכתוב טוב והוא נעים וחינני ומלא דמיון, אבל אני ממשיכה להתבונן בו מבחוץ ועם כל ההנאה שיש בזה, זה בעצם לא כל כך קשור אלי.

יש פה סיפור על נער אחד, בן 19, שאבא שלו הוא קְלֶבּלֶה ואת אמא שלו הוא אף פעם לא פגש. קְלֶבּלֶה הוא כינוי למי שנולד כתוצאה מגילוי עריות בכפר הגרמני הנידח שבו מתרחשת העלילה ובו המצב הזה של יחסים בתוך המשפחה לא כל כך נדיר. והוא, אותו הנער, מגיע לשם מבית היתומים שבו גדל כדי להיות עם אביו בחודשים האחרונים של חייו וכדי לנסות למצוא איזה רמז שיאפשר לו לגלות מי היתה אמא שלו, ובכלל, למצוא לעצמו איזה שורש.

למרות הגימיק, מצא חן בעיני זה שקְלֶבּלֶה העניק את השם שלו לאותם האנשים שהם רפי שכל אך יש בהם תום רב ומגושמות שובת לב והתנהלות נטולת פניות ודרך זה אני חושבת שהוא מנסה לומר את דעתו על מה שחשוב באמת. להאדיר את הפשטות ואת טוב הלב והענווה והמגע האמיץ בין אנשים, כזה שלא מתחשב לא בגיל ולא בהשכלה ולא בכל מה שאינו קשור בהבנה ובחסד וכן, בסופו של דבר, באהבה.

הוא כתוב בהומור ובנינוחות כך שאפילו העצב, יש בו משהו מזמין, הכל רך וחמים. והוא הזכיר לי את המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי כי שניהם יצרו אצלי פחות או יותר את אותה התחושה כשריפרפו מעלי ועשו לי נעים.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על בדרך כלל הכול מהר