ביקורת ספרותית על בדרך כלל הכול מהר מאת כריסטופר קלבלה

---

אני לא יודע אם זה אני או הוא (הספר). 91 עמודים (אני לא יכול להתחייב על הפסקה המסויימת) הוא לא עניין אותי, גרם לי לזנוח אותו לאחר כמה עמודים, למרות דברי השבח וההלל על הספר כ"...רומן עוצר נשימה שכולו שיר הלל לאהבת הסיפור" (מדברי אופיר טושה גפלה המופיעים על כריכת הספר).

ואז זה השתנה, לא ב-180 מעלות אבל זה השתנה (או שמא נפקחו עיני?). הסגנון המשיך להפריע לי – כתיבה על גבול כתבה במקומון...היה לי גם קשה לעקוב אחר הדמויות בשני הסיפורים המקבילים שמטבע הדברים התקרבו זה לזה ככל שהתקדמה "העלילה". המסע של פרד ולאלברט יחד עם ויולט וקלונדי כשלעצמו לא היה מרתק במיוחד....עד לחלקו האחרון.
אבל הספר הזה, במיוחד חלקו האחרון, הצליח להפתיע (אותי) וגם לעורר תהיות באשר לטיבם של הקשרים האנושיים בין ילדים למבוגרים ובין מבוגרים לילדים.

בספר הזה יש לא מעט על ניכור, על הרוע האנושי ועל כיעורו, על סטיות ועל הכמיהה למעט סיפוק והנאה בעולם של אומללות. נסיונות נואשים לצאת מהמלכודת הנוראה של האומללות שבה האושר הגדול ביותר הניתן לאומללים הוא ההשלמה. אבל יש גם לא מעט עזרה הדדית ויש גם סיפור אהבה גדול...

הספר על שני הסיפורים שלו נפרס על פני 90 שנים. לעיתים יש בו רק הד קלוש של המאורעות הגדולים (כמו מלחמת העולם הראשונה), אך אלה משפיעים על מהלך העלילה באופן משמעותי כולל עלית התנועה הנאצית ומלחמת העולם השניה, אך תמיד נשארים לכל היותר ברקע.

אינני יודע כיצד לדרג את הספר. במהלך הקריאה היו פעמים שסברתי שהוא לא משהו, אך בזכות הסוף אף סברתי שהוא טוב. עשית ממוצע (ספר בסדר) היא פשרה חסרת משמעות.

לכן אינני יודע האם אני ממליץ על הספר הזה.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על בדרך כלל הכול מהר