טוב, אז מה נגיד על הספר הזה? המלצה של אופיר טושה גפלה על הכריכה האחורית זה נחמד, אבל כנראה לא ממש עוזר. יותר כדאי שנדע על מה מדובר.

אלברט הוא נער בן 19, התבגר רק עכשיו, חי רוב ימיו בבית יתומים על אף שהוא לא ממש יתום משום שאבא שלו, פרד, חי וקיים ומכיר בו. אלא שאלברט לא ממש יכול לחיות עם פרד, כי פרד לא מתנהג ממש כמו אבא. או כמו אדם מבוגר. הוא סופר מכוניות ירוקות, לא תמיד זוכר לצחצח שיניים, לא יודע איך ילדים באים לעולם, והוא לא מאוד חכם. בזמנים אחרים היו אומרים שהוא מפגר ולמרות שהפוליטיקלי קורקט אומר כבר לא להגיד מפגר, המהות לא השתנתה. עם זאת אלברט מאוד אוהב את פרד והם מבלים יחד יפה בחופשות מבית הספר. אלא שעכשיו בית הספר נגמר, ולמרות שהפוליטיקלי קורקט אוסר לומר דברים כאלה בפירוש, פרד הולך למות. הוא יודע את זה, אלברט יודע את זה ונעשה קצת דחוף לקבל קצת מידע על המשפחה, העבר, ההיסטוריה וכל זה. והם יוצאים למסע, יחד עם כמה דמויות בלתי אפשריות מהסביבה. וגם מקבלים תשובות, אם כי לא כאלה שבהכרח משמחות את אלברט.

עד כאן אין שום בעיה. זה סיפור נחמד, מסתדר יפה בז'אנר הקליל שהוא משתייך אליו, וגם השם שלו מרמז לסוגה ולקלילות. הבעיה היא שזה לא הסיפור היחיד, והספר שזור ב"מאה שנים של אהבות אסורות" כפי שכתוב על הכריכה. החלקים האלה נמצאים במהלך הספר, הם מודפסים בגופן אחר שזה כבר דגל אדום נורא ואיום, ההקשר לסיפור הראשי לא ברור עד כמעט סוף הספר, ורק בעמודים האחרונים הכל מסתדר, שזה גם לגיטימי. אלא אם מדובר בסיפור משעמם, וזה המקרה כאן. סיפור על כמה דורות של גילוי עריות שלקרוא לו סתם אהבה אסורה זה כיבוס מילים, והבעיה היא שהוא פשוט לא מעניין. עוד מבלבל שהמחבר בחר את שם משפחתו - קלבלה - ככינוי לילדים שהם תוצר של גילוי עריות כזה ולכן גם קצת מפגרים או בעייתיים מבחינות אחרות, ואני חייבת לומר שזו בחירה מאוד מאוד מוזרה.

הייתי ממליצה לקרוא רק את הסיפור של פרד ואלברט שהוא באמת אנושי ומעניין ומיוחד ולדלג על החלקים בגופן השונה, אבל בסוף הסיפורים מתחברים כך שהפרדה כזאת פחות אפשרית והחיבור הזה פוסל לדעתי את כל הספר.

לא הצלחתי. לא למצוא את ה"רומן עוצר נשימה שכולו שיר הלל לאהבת הסיפור"... כדבריו של אופיר טושה גפלה על הכריכה האחורית, לא את "הדמויות הבלתי נשכחות" בהן משופע הספר לדבריו, ולא "עלילות מפתיעות ורגשות עזים בהם נלכד הקורא"(!) כדברי ההוצאה על הכריכה האחורית. למען האמת, הכריכה האחורית מעניינת הרבה יותר מהספר, וגם היא לא כל כך מעניינת...

יש לסיפור פוטנציאל. אלברט הוא בן 19, בחור מבריק שפרד - אבא שלו - הוא מין ילד בן שלוש בגוף של גבר מגודל - ואלברט מתפקד כמו אבא של אבא שלו. מן הסתם היתה לו אמא, שאלברט לא יודע עליה כלום, מאד רוצה לדעת ואין לו את מי לשאול. וכך יוצאים להם פרד ואלברט למסע סוף החיים (של פרד, החולה במחלה סופנית) ותחילת החיים של אלברט. זה לא הכל. יש גם סיפור היסטורי, על ילדים שנולדו מגלויי עריות "מאה שנים של אהבות אסורות" הגדרת ההוצאה לנושא. וקלבלה הוא גם שם הסופר, אבל גם השם שהסופר נתן לילדים האלה, שהם קצת מפגרים, קצת תמימים, מנודים אבל בעלי נשמה יתרה. וזה גימיק שהרגשתי שהוא מניפולטיבי.

בעיקר השתעממתי. הסיפור לא הולך לשום מקום, מורכב, כך נראה לי, מסיפורים קטנים שמנסים להיות פיקנטיים. סיפור המסע, כמו גם הגיבור יוצא הדופן שעושה את המסע הזה, בעקבותיו יגלה על עצמו תובנות ששוות זהב, ויצליח להמשיך בחייו מפוייס. הוא סיפור משומש לעייפה. כל מה שקלבלה ניסה לעשות כדי לטעון את הסיפור בייחוד לא הצליח מבחינתי. מצד שני מה אני יודעת? יכול מאד להיות שלא הצלחתי לעמוד על סגולותיו של הספר הזה בגלל המגבלות שלי, ואתם דווקא תצליחו לגלות בו את מה שהכריכה מבטיחה.

טוב, לכבוד הסקירה הזאת למדתי לנקד ב Word, אז גם אם לא יצא מזה שום דבר אחר, אני כבר מסופקת.

תהליך ההשריה, זה שעובר על השעועית שמונחת על השיש שלי, די דומה למה שעובר עלי כשאני קוראת. מעבר לכך שאני שרוייה באיזה מצב רוח כללי שלספר יכולה להיות השפעה ניכרת עליו, יש גם חלחול איטי של מחשבות ורגשות. אולי לכן אני גם כמעט לא קוראת ספרים במקביל. זה מבלבל אותי. לא העובדות והדמויות שיש בהם. יותר הלך הרוח.

רק שלפעמים זה לא ככה וזה יכול לקרות עם יופי של ספר, כזה שכתוב טוב והוא נעים וחינני ומלא דמיון, אבל אני ממשיכה להתבונן בו מבחוץ ועם כל ההנאה שיש בזה, זה בעצם לא כל כך קשור אלי.

יש פה סיפור על נער אחד, בן 19, שאבא שלו הוא קְלֶבּלֶה ואת אמא שלו הוא אף פעם לא פגש. קְלֶבּלֶה הוא כינוי למי שנולד כתוצאה מגילוי עריות בכפר הגרמני הנידח שבו מתרחשת העלילה ובו המצב הזה של יחסים בתוך המשפחה לא כל כך נדיר. והוא, אותו הנער, מגיע לשם מבית היתומים שבו גדל כדי להיות עם אביו בחודשים האחרונים של חייו וכדי לנסות למצוא איזה רמז שיאפשר לו לגלות מי היתה אמא שלו, ובכלל, למצוא לעצמו איזה שורש.

למרות הגימיק, מצא חן בעיני זה שקְלֶבּלֶה העניק את השם שלו לאותם האנשים שהם רפי שכל אך יש בהם תום רב ומגושמות שובת לב והתנהלות נטולת פניות ודרך זה אני חושבת שהוא מנסה לומר את דעתו על מה שחשוב באמת. להאדיר את הפשטות ואת טוב הלב והענווה והמגע האמיץ בין אנשים, כזה שלא מתחשב לא בגיל ולא בהשכלה ולא בכל מה שאינו קשור בהבנה ובחסד וכן, בסופו של דבר, באהבה.

הוא כתוב בהומור ובנינוחות כך שאפילו העצב, יש בו משהו מזמין, הכל רך וחמים. והוא הזכיר לי את המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי כי שניהם יצרו אצלי פחות או יותר את אותה התחושה כשריפרפו מעלי ועשו לי נעים.

אני לא יודע אם זה אני או הוא (הספר). 91 עמודים (אני לא יכול להתחייב על הפסקה המסויימת) הוא לא עניין אותי, גרם לי לזנוח אותו לאחר כמה עמודים, למרות דברי השבח וההלל על הספר כ"...רומן עוצר נשימה שכולו שיר הלל לאהבת הסיפור" (מדברי אופיר טושה גפלה המופיעים על כריכת הספר).

ואז זה השתנה, לא ב-180 מעלות אבל זה השתנה (או שמא נפקחו עיני?). הסגנון המשיך להפריע לי – כתיבה על גבול כתבה במקומון...היה לי גם קשה לעקוב אחר הדמויות בשני הסיפורים המקבילים שמטבע הדברים התקרבו זה לזה ככל שהתקדמה "העלילה". המסע של פרד ולאלברט יחד עם ויולט וקלונדי כשלעצמו לא היה מרתק במיוחד....עד לחלקו האחרון.
אבל הספר הזה, במיוחד חלקו האחרון, הצליח להפתיע (אותי) וגם לעורר תהיות באשר לטיבם של הקשרים האנושיים בין ילדים למבוגרים ובין מבוגרים לילדים.

בספר הזה יש לא מעט על ניכור, על הרוע האנושי ועל כיעורו, על סטיות ועל הכמיהה למעט סיפוק והנאה בעולם של אומללות. נסיונות נואשים לצאת מהמלכודת הנוראה של האומללות שבה האושר הגדול ביותר הניתן לאומללים הוא ההשלמה. אבל יש גם לא מעט עזרה הדדית ויש גם סיפור אהבה גדול...

הספר על שני הסיפורים שלו נפרס על פני 90 שנים. לעיתים יש בו רק הד קלוש של המאורעות הגדולים (כמו מלחמת העולם הראשונה), אך אלה משפיעים על מהלך העלילה באופן משמעותי כולל עלית התנועה הנאצית ומלחמת העולם השניה, אך תמיד נשארים לכל היותר ברקע.

אינני יודע כיצד לדרג את הספר. במהלך הקריאה היו פעמים שסברתי שהוא לא משהו, אך בזכות הסוף אף סברתי שהוא טוב. עשית ממוצע (ספר בסדר) היא פשרה חסרת משמעות.

לכן אינני יודע האם אני ממליץ על הספר הזה.

ראשית אומר שהספר קצת מוזר ואינני חושבת שהתקציר בדף האחורי משקף אותו.הספר מענין, אותי הוא ריתק וסיקרן.
הסיפור מתרחש בהרי טירול בכפר קטן ומרוחק. בתחילה ההרגשה היא שהסיפור מתרחש בימים רחוקים אבל האמת שהחלק המספר על אלברט קורה בימינו אלה. אלא שהכפר והדמויות מאד פשוטות והחיים שם מאד בסיסיים.
הספר מתחלק לשתי תקופות המסופרות לסרוגין.אלברט, יתום מאם, גדל בבית יתומים וחוזר לחיות ולטפל באביו המוגבל פרד. אלברט מחפש את אימו ומנסה לברר מי היא ומדוע עזבה אותו. פרד אינו מסוגל לתת לו את המידע הזה ואלברט יוצא למסע חיפושים מסובך. חלק אחד בספר מספר על חיו של אלברט בהוה וחלק אחר מספר על ימים עברו, מספר דורות אחורה, על משפחה אחרת. רק בסוף מתחברים הסיפורים.
ספר מענין אותי הוא ריתק וסיקרן.