ביקורת ספרותית על בדרך כלל הכול מהר מאת כריסטופר קלבלה
ספר לא משהו

---

לא הצלחתי. לא למצוא את ה"רומן עוצר נשימה שכולו שיר הלל לאהבת הסיפור"... כדבריו של אופיר טושה גפלה על הכריכה האחורית, לא את "הדמויות הבלתי נשכחות" בהן משופע הספר לדבריו, ולא "עלילות מפתיעות ורגשות עזים בהם נלכד הקורא"(!) כדברי ההוצאה על הכריכה האחורית. למען האמת, הכריכה האחורית מעניינת הרבה יותר מהספר, וגם היא לא כל כך מעניינת...

יש לסיפור פוטנציאל. אלברט הוא בן 19, בחור מבריק שפרד - אבא שלו - הוא מין ילד בן שלוש בגוף של גבר מגודל - ואלברט מתפקד כמו אבא של אבא שלו. מן הסתם היתה לו אמא, שאלברט לא יודע עליה כלום, מאד רוצה לדעת ואין לו את מי לשאול. וכך יוצאים להם פרד ואלברט למסע סוף החיים (של פרד, החולה במחלה סופנית) ותחילת החיים של אלברט. זה לא הכל. יש גם סיפור היסטורי, על ילדים שנולדו מגלויי עריות "מאה שנים של אהבות אסורות" הגדרת ההוצאה לנושא. וקלבלה הוא גם שם הסופר, אבל גם השם שהסופר נתן לילדים האלה, שהם קצת מפגרים, קצת תמימים, מנודים אבל בעלי נשמה יתרה. וזה גימיק שהרגשתי שהוא מניפולטיבי.

בעיקר השתעממתי. הסיפור לא הולך לשום מקום, מורכב, כך נראה לי, מסיפורים קטנים שמנסים להיות פיקנטיים. סיפור המסע, כמו גם הגיבור יוצא הדופן שעושה את המסע הזה, בעקבותיו יגלה על עצמו תובנות ששוות זהב, ויצליח להמשיך בחייו מפוייס. הוא סיפור משומש לעייפה. כל מה שקלבלה ניסה לעשות כדי לטעון את הסיפור בייחוד לא הצליח מבחינתי. מצד שני מה אני יודעת? יכול מאד להיות שלא הצלחתי לעמוד על סגולותיו של הספר הזה בגלל המגבלות שלי, ואתם דווקא תצליחו לגלות בו את מה שהכריכה מבטיחה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על בדרך כלל הכול מהר