יגאל סרנה מעביר אותנו במנהרת זמן לישראל פוסט-אפוקליפטית שבה המדינה גוססת. עם כל הכיעור והקבס שמצב מוכר זה מעורר בנו.
אין לי ספק שבספר קצר זה הוא משלב ביד אומן ערבוב כרונולוגי שרק מעצים את משמעות האירועים וכלל אינו מפריע לזרימת העלילה.
בדומה לרומן "הדרך" של קורמאק מקארתי גם סרנה הופך את הדרך של גיבורי עלילתו אל החיים החדשים לגיבורה הראשית של המסופר.
"...משמאלם הים ומימינם האדמה שעליה הקימו הוריו מדינה-בקתה של כלונסאות מלאה בתי ספר וגני ילדים, שדרות רחבות, בתי קולנוע ובסיסי טילים."
גם השואה כציון דרך ראשוני משחקת כאן את תפקיד הפיל שכולם לא רק רואים אותו אלא גם אינם מצליחים להימלט מציפורני הבעתה שהיא מטילה על הישות שקמה.
"היינו צריכים להקים פה את מרכז מורשת היטלר - נשנק חולד- הרי לו צעקת פה בחדר מלא אנשים "הרצל" מי היה מקשיב. רק תלחש "היטלר" וחצי חדר משתתק."
והנדודים נמשכים עם הבת הקטנה שהיא משפחתו היחידה אל עבר ההצלה.
כי המדינה כבר איננה, עכולה ואכולה על ידי טייקוניה ופוליטיקאיה שכמובן היו הראשונים להימלט.
והכאב גדול ומשתק ומחליא כי פעם אהבנו את המדינה הזאת והיא אהבה אותנו. כמו מאהבת הנענית בתשוקה למאהביה שכל רצונם הוא שהרגע לא יתם לעולם.
אך הוא תם ונשלם.
זה פרוז'קטור אדום זרחן פרה-אפוקליפטי שראוי שכולנו נשים לב אליו כי הדרך אל ניצוץ התקווה היחיד בסיומו של הספר ארוכה ומסוכנת.
ואולי היא בלתי נמנעת.
אין ספק שיגאל סרנה מתאר בכשרון רב ובסגנון לא שגרתי ולא קל ובמיוחד באווירה מעיקה וסגרירית מצב שכולנו מחויבים בכל מעודנו וכוחנו למנוע מלהגיע אליו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
