אני עושה שירות השנה בשכונה בדרום תל אביב. יש פה בניינים מתפוררים, סמטאות שחורות מלכלוך, וילונות עשויים סדינים וגרפיטי גס. הרבה מה לצלם. הילדים מסתובבים בכל שעה ובכל מקום; מסיעים אחד את השני על אופניים, משחקים כדורגל, מטפסים בגן שעשועים, מרביצים אחד לשני. בניגוד לקלישאות אין פה משטרה כל דקה ודי בטוח פה בלילה, ובכל זאת אנשים כל הזמן שואלים אותי איך אני לא מפחדת. בכל פעם שמישהו שואל אותי את זה אני רוצה להגיד לו שאני כן. אני מפחדת על העתיד של חניכים שלי, על ההווה שלהם ולפעמים גם על העבר. מפחדת שהם יתייאשו מנסיונות שלא הצליחו, שיגררו אחרי אנשים שיורידו אותם למטה, שהחלומות שלהם יישארו קבורים לנצח, שהם יפלו באמצע הדרך.
אני רוצה להסביר לו גם - השכונה היא הרבה יותר מעוני ואלימות או אוסף פחונים. יש פה גיבורי על שנאבקים ביומיום, גאוות יחידה מטורפת, משחקי כדורגל בכל שעה ביום, מסיבות כל שישי. יש פה מקום לגדול ולהתפתח, להוביל ולראות שינויים. לעבוד קשה ולחלום בגדול.

כשאני חולמת על השכונה בעוד עשר שנים היא נקייה, צבעונית ושמחה. ילדים שמטפחים חלומות יגורו בבתים משופצים עם גינות גדולות. ברחוב יצעדו אנשים גאים ומחויכים, כאלה שעמוד השדרה שלהם הזדקף. קבוצת הכדורגל תייצג את המדינה בתחרויות בחו"ל. יהיו לפחות שמונים אחוזים של גיוס לצה"ל - בעיקר ליחידות קרביות - ועוד ארבעים אחוזים של גיוס למשטרה. מהשכונה יצאו מנהיגים, רופאים, הייטקיסטים, מוזיקאים, מהנדסים, מחנכים ואומנים שייצרו דרכים חדשות ויאירו את העולם כולו.

ברנדון סנדרסון כותב מצוין. אי אפשר לצפות את הכיוונים שהסיפור מתפתח אליהם, אבל כשקורים דברים הם נראים הכי הגיוניים. הדמויות בנויות מעולה - סריני שהיא זקופה, חזקה ונהדרת. הראתן, שהדרך שהוא עובר עם האמונה שלו ראויה להערכה. דילאף, שהצליח לגרום לי לסלידה של ממש. ראודן האופטימי חסר התקנה, שגרם לי להתאהב בו. אנשי החצר - רואיאל הזקן והחביב, קאיאן מקום המבטחים התמידי, טלראי השחצן, שודן העדין, נשות החצר המדוכאות. ואנשי אלנטריס - גלדון הפסימי, קרטה האמיצה והחכמה, סאולין החייל הנאמן, מארשי, מאארה, שאור, אאנדן.

הספר הזה עוסק בשינוי. הוא לא מנסה להבין למה אלנטריס נחרבה או למה אפשר ליצור קסם רק בעיר עצמה. במקום זה הוא עוסק בדמויות וביכולת שלהן לקום ולשנות את גורלן. הוא שואל האם זה אפשרי בכלל, ועונה לעצמו שכֵּן. סריני שמנסה לגרום לנשות החצר ללחום ולעמוד על שלהן. הראתן (ודילאף) שמנסה להמיר את דתם של תושבי ארלון. שודן, רואיאל, אאונדל - שמנסים להפוך את השלטון למעט טוב יותר.
ראודן.

עשר שנים אחרי שהייתה עיר האלים, אלנטריס מתרסקת ומתכסה ברפש. ברחוב יש כנופיות שהורגות בשביל מזון ואלנטרים עצובים שחיים לבדם. עד שראודן מושלך לעיר וטוען שאפשר לאהוב את החיים בעיר, אף אחד לא חושב בכלל על האפשרות. עם החיוך הטוב שלו, העיניים הבוערות והלב המאמין בטוב של בני האדם, הוא סולל דרך חדשה עבור תושבי העיר. האנשים פה לא חייבים להיות צל של עצמם. אפשר לחיות באלנטריס ולמצוא משמעות. אפשר לקחת את הגורל הרע הזה - להיזרק לתוך עיר מקוללת מלאה במוטרפים ושבורים - ולהפוך אותו למשהו קביל. אפשר ליצור חברה מתוקנת גם במקום הכי גרוע. אפשר לחיות בשכונה ולטפח חלומות. אפשר להתגייס לצה"ל ואפילו למשטרה. אפשר לחלום על חיים חיים בחוץ, תמיד אפשר, אבל אפשר לבחור לחיות חיים טובים בפנים. אפשר לתקן את המעוות. אפשר לנקות את הרפש ולישון במקום נקי. אפשר להיות מאושרים וגאים במקום שבו אתה גר. אפשר לתקן את אלנטריס. אפשר לתקן את השכונה.

מהספרים החמודים של סנדרסון. הראשון שלו שקראתי, מבלי לדעת שזה הראשון שלו שפורסם.

אלנטריס, שהייתה פעם מושבם של יצורים מופלאים ובעלי כוחות אדירים, הפכה לעיר רפאים המכילה רק תושבים שנוגעו בכתם. מעין מחלה חשוכת מרפא שמעוותת את מראה החולים בה והופכת אותם ליצורים מעוותים, בני אלמוות שאינם מסוגלים להירפא. כך שכל פצע שהם סופגים הופך להיות מקור כאב תמידי וכשדי מאלה נצברים, הללו מאבדים את דעתם ושוקעים בשיגעון.

זה לא הספר הכי מלוטש, ובכל זאת, יש בו גולמיות יפהפייה. הוא כיפי לקריאה, זורם ומסקרן. חידת אלנטריס מצליחה להעסיק את המחשבה מבלי להיות ברורה מאליה.
הסיום מעט מאכזב (שמחתי לגלות שסנדרסון עובד על ספר המשך) ומהיר מדי. הוא היה אפילו קצת מטופש. אבל המסע לקראתו היה שווה את הקריאה, כך שעדיין שמח להמליץ על הספר.

אני יודע שהוא מתחבר ל'קוסמיר' של סנדרסון, אבל זה די לא רלוונטי לספר. הוא עומד בפני עצמו.

כשנרשמתי לסימניה לפני כשלוש וחצי שנים בחרתי לעצמי את הכינוי 'קוראת הכל' בעיקר בגלל שחשבתי את עצמי לכזו שמוכנה לקרוא ספרים מכל הסוגים והמינים. החל מרבי מכר פופולריים, דרך רומאנים עתיקים, ספרי איכות של סופרים ידועי שם, ספרי עיון, ספרי מדע בדיוני, מותחנים, ספרי אימה – מה שתרצו. אלא שיש ז'אנר אחד שאני משאירה בצד בדרך כלל, סגור בכריכתו: הפנטזיה. קראתי ואהבתי את 'שר הטבעות' ו'ההוביט', ונהניתי גם מסדרת 'הארי פוטר', אבל רק כי הפכו למפורסמים ומדוברים כל כך. זו אינה נטיית הלב שלי.

ספרי פנטזיה בדרך כלל מגיעים במספר כרכים עבי-כרס, כשבכל אחד מאות עמודים ונראים כמו מסע מייגע וחסר תכלית, מכיוון שאף מילה בהם אינה רלוונטית למציאות שלנו או לחיינו. מן בריחה ארוכה-ארוכה למחוזות הדמיון. אלא שבניגוד למדע בדיוני, הדמיון בספרי פנטזיה אף הוא מוגבל משהו. בדרך כלל, לפחות על פי ניסיוני הדל, אין בהם רעיונות מהפכניים או שוברי-מוסכמות. יש שם רק עלילות סבוכות ומדממות על מלכים ומלכות, נסיכים נסיכות, רעים וטובים, רודפי בצע ורודפי כבוד – כל הדברים המוכרים מאגדות הילדים, רק שהם משולבים בעולם אחר עם שמות אחרים ולעיתים שפה אחרת, ואלימות בוטה יותר. אף פעם ההבטחה שבספרים האלה לא נראתה לי שווה התמסרות של שבועות ארוכים.

והנה, מישהו בסימניה, שבינתיים 'קפא' לצערי, ואני לא זוכרת מי הוא היה, המליץ בחום על 'אלנטריס'. ממש ספרון במונחי הז'אנר. רק 544 עמודים. הזדמנות לחוות משהו מהאגדות המסובכות הללו, מבלי להקדיש לכך חיים שלמים...
אז קניתי וצללתי למשך שבוע לעולם אחר. לעולם שבו מדינות שנקראות 'ארלון' ו'טאוד' נמצאות ביחסים מתוחים עם אימפריה ענקית בשם 'פיורדן'. הסכסוך ביניהן קשור, כמה מפתיע, גם לסכסוך דתי עמוק שבין שני זרמים, השו-דרת והשו-קוראת. עשר שנים קודם לכן, ארלון היתה מדינה משגשת בזכות קרבתה ל"עיר האלים" שנקראת 'אלנטריס', ששם שכנו להם אנשים נפלאים, טובי לב ויפי מראה שמבצעים קסמים מדהימים שמרפאים חולים, מצילים חיים, והופכים את העולם למקום טוב ויפה יותר. אבל יום אחד הקסם של אלנטריס כבה פתאום, איש אינו יודע מדוע, ומה שהיה ברכה, הופך לקללה, האלנטרים הופכים ל'מצורעים', ו'ארלון' הצמודה נקלעת למשבר עמוק. נסיכת 'טאוד' מגיעה להינשא לנסיך 'ארלון' ומכאן מתחיל הסיפור...

בחציו הראשון של הספר ליווה אותי חשש כבד שנתקעתי עם ספר ילדים ארוך מדי, שמסרב להסתיים. הדמויות מחולקות בנוקשות ברורה לטובות, נעימות ומוארות, לעומת רעות, צרות עין וחשוכות, והעלילה, למרות סיפור הרקע העשיר, מתקדמת בצורה פשטנית, שלא לומר מגוחכת. כך למשל, אם יש לנו קונפליקט בין מנהיג טוב וחיובי, לבין בריון רחוב מרושע, מספיקות רק כמה מילות שכנוע מצידו של הטוב, והרע מכה על חטא, פורץ בבכי וחובר אל הטובים... דברים מסוג זה קורים במהלך החצי הראשון בכמה סיטואציות, שגרמו לי לנחור בבוז ולהפטיר 'נו באמת'...

אבל אז מגיע חציו השני של הספר. והוא כה עשיר בהפתעות, באקשן, ובמתח שדעתי על הספר התהפכה לה. כנראה שיתרונו (היותו קצר יחסית) הוא גם חסרונו. סנדרסון חסך מאיתנו איזה 300 עמודים לפחות, בכך שפגם באמינות העלילה וקידם אותה במהירות, אבל אחרי שעוברים את האמצע, הספר הופך לקסום ומרתק ולא ניתן להניח אותו לרגע.

(במאמר מוסגר, אני חייבת לציין לרעה את איכות ההדפסה. מעולם לא נתקלתי בספר עם כל כך הרבה שגיאות כתיב, וכזה חוסר הקפדה על אסתטיקה והגהה. כאילו מישהו הדפיס את הספר במדפסת בבית שלו. רק המחיר המומלץ לצרכן, 84 ש"ח, שמודפס על הכריכה האחורית, מעיד שמדובר בספר 'אמיתי'. מן הראוי שהוצאת 'סילבר סטארס', מי שלא יהיו, יכבדו קצת יותר את הקוראים שלהם, ויעבירו איזה מבט לפני שהם מדפיסים ספר...)

בסיכומו של דבר, ספר פנטזיה לא רע בכלל למתחילים (ולחסרי סבלנות...). מתאים יותר לנוער, אבל מהנה גם למבוגרים. ריכך מעט את ההתנגדות הפנימית שלי לז'אנר וייתכן שבעתיד אנסה גם מה'הארד קור'. אני עדיין סבורה שהספרים האלה פונים בעיקר לילד שבתוכנו, אבל למה לא? גם לו מגיע להינות לפעמים.

אלנטריס הייתה יפיפה פעם .היא כונתה עיר האלים .

התחלתי לקרוא את הספר בציפיות גבוהות , בעקבות כל הביקורות שקראתי עליו.
ואכן הספר עמד בציפיותי .

לדעתי אחת השאלות החשובות שהספר מעלה הוא עד כמה רחוק אפשר ללכת בצורה עיוורת אחרי דת .
האם לשם הדת והרחבתה צריך לטבוח בעמים ואמונות שונות?
האם דת צריכה להטיף לשנאת האחר?
העלילה מציגה כמה נקודות מבט בנושא.

הסיפור מתמקד בממלכת ארלון ובעיר אלנטריס שהוכתה באסון .
עיר שפעם כל תושביה נחשבו לאלים ,הפכו להיות תת תושבים.
חיות פרא שאין בהן ניצוץ אנושי .
עד שראודן נשלח לאלנטריס ומחליט להיות אדון לגורלו .

הדמיות בספר כתובות בצורה מדהימה, כל דמות החזיקה עולם משל עצמה , אך עדיין כולם היו חלק מהעלילה הגדולה

סריני - הנסיכה שבאה להינשא והפכה לאלמנה .התחברתי אליה בהמון מישורים .אישה חזקה , חכמה ,עומדת על שלה,בעלת לב טוב ורחום , יודעת לשחק את המשחק הפולטי בצורה מופלאנ שבסופו של דבר מחפשת למצוא את המקום שלה .

ראודן -נסיך ארלון הארור . הוא הדמות הכי נפלאה בספר .
אדם טוב לב ,שרווחת התושבים שלו עומדת בראש מעיניו , אדם שמרד באביו כדאי להגן על התושבים.
לאחר שהגיע לאלנטריס הוא לא אמר נואש והתחיל לשנות , ולתת תקווה לסובבים אותו
וגם לנוכח כל הסבל שחווה עדיין הצליח להביא את אלנטריס לגדולתה המופלאה .

הראתן- כהן של הדת הדרתית , לדעתי הוא הדמות המורכבת בעיקר בספר . הוא במלחמה קבוע עם עצמו .
הוא עשה בשם הדת דברים נוראים שהרסו את נשמתו.
והצורך שלו בגאולה מורגש במהלך הספר.

בנוסף לכל ,הספר היה מלא תתכים נהדרים ,
התפתחו חברויות אמיצות ובריתות נהדרות .

הדיאולגים בין הדמויות היו נפלאים , נהנתי בעיקר מהיריבות בין סריני לראתן - נהנתי לקרוא את ההתנצחויות שלהם.

הספר כתוב בצורה נפלאה , ונהנתי ממנו מאוד.
צחקתי המון בספר , התרגשתי , ואף הייתי עצובה .
בהחלט אקרא אותו שוב :)
ממליצה בחום .

"אלנטריס הייתה יפהפייה פעם. היא כונתה עיר האלים: מקום של כוח, זוהר וקסם. אלה שביקרו בה מספרים כי האבנים עצמן בהקו באור פנימי, וכי העיר הכילה פלאים קסומים שלא יתוארו. בלילה זרחה אלנטריס כמו מדורת כסף ענקית, ונראתה אף למרחקים."

זהו קטע קצר מתוך פתח הדבר. לדעתי הוא מיצה את עצמו די טוב, לא כך?

פעם הייתה אלנטריס יפהפייה. פעם.
אנחנו נתקלים בתקופה אחרת מכפי המתואר, עשר שנים לאחר אסון המתרחש באלנטריס.
תושביה, שהיו פעם יפהפיים, בעלי שיער לבן בוהק, ועור כסוף, שזהרו כמו העיר עצמה, נפלו יחד עם העיר.
כעת, כל תושב אשר נהפך אלנטרי (ככה מכונים תושבייה של אלנטריס) נופל קורבן.
אם לפני עשר שנים היה נחשב אל, כעת הוא נחשב שד.
פניו מוכתמים בכתמים שחורים, ליבו מפסיק לפעום, דם לא זורם עוד בעורקיו, שיערו צונח כלאחר יד.
הוא עובר טקס טיהור, ולאחר מכן, יחד עם מנחה קטנה וצנועה הוא מושלך לאלנטריס, ושערי העיר נטרקים מאחוריו.

בספר אנו מלווים שלושה דמויות.
ראודן, נסיך ארלון - המדינה בה שוכנת אלנטריס - שהשאוד (השתנות לאלנטרי) מכה בו לפתע והוא עובר השתנות פתאומית.
סריני, נסיכת טאוד, ארוסתו של ראודן, שנחשבת אלמנה מאחר וראודן נחשב מת בקרב הממלכה.
הארתן, כוהן בכיר של פיורדן, "גיורן", בעל מעמד גבוה מאוד, נשלח לארלון למשך שלושה חודשים על מנת להמיר את הארץ, או להשמיד אותה כליל.

אני חושבת שהפרקים על ראודן היו הטובים ביותר, לאחר מכן אלו על סריני, ולבסוף אלו של הארתן, שכמעט ועלו לי על העצבים.
סיפורו של ראודן היה מרתק ממש, סיפור מעניין שברגע שעברת לפרק הבא, בו סיפור אחר מסופר, אתה ממש מצטער על זה שגמרת את הפרק כל כך מהר, וצריך ממש לרסן את עצמך כדי לא לדלג שני פרקים.
לעומתו, סיפוריה של סריני היו קלילים יותר, מעלים הרבה תהיות לגבי נושאים שונים, ומעוררים הערצה ויריעת כבוד כלפי הדמות החזקה והאמיצה שהיא.
ולעומת שניהם, הפרקים עם הארתן היו מפעם לפעם דיי משעממים, אבל אני חייבת לשבח את הסופר על הריב הבלתי מורגש עם דילאף, שמגיע לנקודת שבירה לקראת סוף הספר.

יש משהו מעבר לספר, מעבר לעלילה, מעבר להכל.
הספר מעלה תהיות ושאלות על דת, על שייכות, על הפליה, על גזענות, ואני בטוחה שגם היו הרבה נקודות שבטח פספסתי.
אני חושבת שהדבר שהובהר לי הכי חזק היה שגם אלים מסוגלים ליפול, יהירות ושאננות יכולה להרוס גם את הדמויות הכי חזקות.

אני ממליצה על הספר בחום, שעות על גבי שעות של הנאה רצופה.

****




אלנטריס היא עיר מופלאה שיושביה ניחנו בכוחות עליונים, כוחות פלא שבהינף-יד היו עשויים להפוך אבנים למזון וחולים לבריאים. העיר היתה זוהרת למרחוק ויושביה הכמעט-אלים היו מושאים לקנאתם של כל שאר בני התמותה, עד שלפתע, בלילה אחד, הזוהר הועם, הברכה היתה לקללה ומה שהעניק לאלנטראים את כוחם הפך אותם לתתי-אדם עלובים, מלוכלכים ודחויים, ספק מתים ספק חיים. העיר נחתמה ונסגרה, ושאר העולם, זנוח לפתע מתהילת האלים, הדחיק את אלנטריס ממחשבתו וחזר ושקע בקיום רגיל, יומיומי, ללא קסם, קדושה ושאר רוח, שגם אמונותיו חדלו להיות חד-משמעיות ושבו לעמוד בסימן שאלה, עירומות ותיאורטיות. הדתות האחרות שהיו עד כה חסויות בצלה של אלנטריס, נכנסות כצפוי אל הוואקום שנוצר ונאבקות על הגמוניה בשאר העולם.

ספר הביכורים של ברנדון סנדרסון מכיל בתוכו את כל מה שהופך את סנדרסון לסופר מעולה כל כך, ובכל זאת הספר מרגיש פרום בקצוות, פטפטני, ארכני, כמעט מרושל בבניית העלילה ובעריכת הסיפור, כשאלה הלכו לאיבוד בעמוד אחר עמוד של פוליטיקת-חצר ופילוסופיה תיאולוגית, עד כדי כך שהיה לי ממש קשה לסחוב את החלק הראשון של הספר, וב"החלק הראשון" אני מתכוון לחמש מאות מתוך שש מאות העמודים שלו. המשכתי עד הסוף רק בגלל שמדי פעם היו בו כיסים של עניין שנתנו לי אנרגיה להמשיך הלאה, ובעיקר משום שזה ברנדון סנדרסון, שלקח אותי בספריו האחרים למסעות דמיוניים בעוצמה שהיתה, נדמה לי, רק כשהייתי קורא בנשימה עצורה ספרי הרפתקאות בילדותי.

פנטזיה טובה (אם תסלחו לי - אבל יש כזאת) היא לא טובה סתם כסיפור כשלעצמו. היא צריכה להוות אלגוריה מהימנה מספיק כדי שנזהה גם את עצמנו בתוכה, לא משנה עד כמה הסיפור שלנו שונה ויומיומי. אם לא יהיו בה בצע ונקמנות, אהבה ונאמנות, גורל ובחירה - לא יהיה בה מספיק כוח עילוי כדי להתרומם מעל הסנטימטרים הראשונים של משהו ששווה לקרוא. ב"אלנטריס" יש שפע של רעיונות מעניינים מאוד, אבל הם נשארו שם, חפורים ומציקים, במעט מדי סיפור שיחזיק אותם, כמו ספרות פנטזיה אקדמית, שבה המסרים חשובים יותר מהעלילה. תכל'ס, תיאורטית הם יכולים להיות כאלה (יותר חזקים מהסיפור), אבל אסור להם להרגיש ככה. אז כן, יש כאן עולם חדש ומעניין, דמויות לא רעות וקסם חביב, אבל המסתורין היה צולע ואיטי, כך שאפילו הכוכב השלישי שנתתי לו הגיע כאן די בלחץ, כי בעיניי זה ספר "בסדר" על גבול ה"לא משהו", והראייה העיקרית לכך היא שלקח לי משהו כמו חודש לקרוא אותו, בזמן שאת שלושת ספרי הערפילאים יחד סיימתי בפחות משבוע.

נו. העיקר שבסוף הוא למד איך עושים את זה נכון.


****

'אלנטריס' בא לי בהפתעה. בדרך כלל אני מהסס לקנות ספר של סופר לא מוכר, אבל באותו יום קיבלתי כרטיס שי והייתי נחוש לנצלו. התיאור על גב הכריכה נשמע מסקרן, אבל מה ששכנע אותי סופית היה ההמלצה בחזית: " 'ספר הפנטזיה הטוב ביותר שנכתב מזה שנים' - אורסון סקוט קארד". כשאחד הסופרים האהובים עליך ממליץ, אתה מציית.

קשה לתאר כמה התרשמתי לטובה מ'אלנטריס', בשלושה מישורים: העולם, הסיפור, והדמויות.

מהרגע הראשון סנדרסון מתאר יקום מגוון ועשיר, עם אלמנטים מקוריים שלא מוכרים לי מיצירות אחרות. הוא נמנע משתי מלכודות ביצירת עולמות פנטזיה: העולם לא מרגיש כתפאורה דלה לסיפור, אלא כמו מקום אמיתי, חי ועשיר. בו-בזמן, הקורא לא מרגיש שהוחסרו פרטים שדרושים להבנת העולם הזה - הכל מוכל בתוך הספר.
בכמה קטעים הרגשתי מעמסה של שמות לא מוכרים - מעין משחק ארץ-עיר מופרע. אבל זה מחיר קטן לשלם עבור התוצאה הסופית: עולם עשיר שהיה יכול להוות בסיס לסדרת ספרים, אבל בא לכדי מיצוי גם בספר בודד.


אותה יכולת של סנדרסון מתבטאת גם בעלילת הספר. סיפור אפי שנפרש בין דמויות וממלכות שונות (קצת כמו 'סוחרי הספינות החיות' של רובין הוב) מצליח לעבור באופן מושלם בספר הבודד.
הסיפור זורם וקצבי לכל אורכו, עם שפע פיתולים וסיבוכים, אבל בלי שהקורא יתקשה לעקוב. האקשן והמתח מתגברים בהדרגה ממש עד לסוף הספר, ואת עשרות העמודים האחרונים קראתי ברצף מרוכז לאורך כמה שעות.


לבסוף, הדמויות. הן פשוט נהדרות בעיני. אפשר לטעון שרובן חד-מימדיות, אבל המימד הזה תמיד נרחב, מעניין, ונבדל מהדמויות האחרות.
שלוש הדמויות הראשיות עסוקות תמידית בתכנון דרכי פעולה ותככים פוליטיים. הן מעוררות קנאה אצל קורא - לא ביכולת אחת צרה (כמו הידע ההיסטורי שמפגין הגיבור בספרי דן בראון), אלא באישיותן הכוללת, שמורכבת מתכונות כמו אינטיליגנציה, כריזמה, נאורות, פמיניזם ואינדיבידואליזם.

'אלנטריס' עשיר בניתוחים של העולם הפנימי של דמויות, ותיאור הליכי חשיבה. לדוגמא:
"אך ככל שכיבדו אותה, הן לעולם לא יקבלו אותה. כאשר סריני נכנסה לחדר כל הנוכחים השתתקו; כאשר יצאה, השיחות החלו מחדש. נדמה שהן חושבות כי היא ניצבת מעל ענייניהן הפשוטים. סריני היתה הדוגמא ששאפו להידמות לה, וכך, בהגדרה, היא התרחקה מהן."
ניתוח מחשבות של דמויות אינטיליגנטיות, עם שאיפות מנהיגות ולצדן אופי אנושי, יצר אצלי אסוציאציה ברורה לספריו של אורסון סקוט קארד וגיבוריהם (אנדר, בין, פטרה...). זו מחמאה עצומה לסנדרסון.

אגב, מסתבר שקארד עצמו שותף להרבה מדעותי על 'אלנטריס'. גיליתי זאת רק כשסיימתי לכתוב את חוות הדעת וניגשתי לקרוא את הביקורת המלאה של קארד, שמודפסת על הכריכה הפנימית של הספר. כבוד.


ביקורת על ההוצאה העברית: התרגום עצמו תקין וזורם, אבל חבל ששמות האנשים והמקומות אינם מנוקדים, כך שאין דרך לדעת מה ההגייה הנכונה שלהם (רֶאוּדָן, רַאוֹדֶן?..).
חמור יותר: לא בוצעה הגהה ראויה, והספר עמוס שגיאות לשוניות וטעויות הקלדה ("עם" במקום "אם", החלפה של זכר ונקבה, אותיות חסרות).
למי שמסוגל, עדיף לקרוא את המקור באנגלית.

אל אלנטריס הגעתי לאחר תקופת יובש של חודשיים וחצי(!) מספרים- ואני חייב לציין שזה בהחלט סיפק את הסחורה: קודם כל ספר פנטזיה אפית שזה במקרה גם הז'אנר האהוב עליי; העלילה מקורית לחלוטין, ולא נכנסת לתבניות קיימות בצורה מובהקת כמו תבנית 'הארי פוטר' הנדושה כל כך (אמנם הספרים הבאים של ברנדון סנדרסון כן מתאפיינים באותו מבנה בסיסי של סיפור מנקודת מבט של שלושה אנשים, מתחילים לבד ואז חוברים ומשנים\מצילים את העולם. אבל אלנטריס נכתב ראשון כך שאין צמה להתלונן); העלילה די מורכבת ומכניסה לתוכה גם ויכוחים תאולוגיים שמנפחים את הסיפור בקטע טוב, למרות שלפעמים זה קצת מתיש ואתה מייחל להמשך העלילה- זה לא נורא. אגב אי אפשר שלא להשוות את השו-דרת לאסלם והשו-קוראת לנצרות- לפחות בעיני המחבר שהיה מסיונר בעבר, שהאסלם עם הג'יהאד שלו מנסה להחריב את העולם ולהכפיף את כולו לשו-דרת, למרות שלצופה מהצד זה נראה טפשי לחלוטין- שתי הדתות דומות במידה מדהימה זו לזו.
אבל מעל הכל- הכתיבה. ספר טוב נמדד בכתיבה שלו- האם הוא יכול לשאוב אותך אליו, לרתק אותך כדי שלא תוכל להפסיק, ושתתענג על הכתוב כאילו זה הדבר הכי כיף בעולם. אלנטריס לא מצטיין בזה כלל. הייתי נותן לו שלוש וחצי כוכבים בקטגוריה, אבל זה לא אסון. העלילה מפצה על זה.

ואחרי כל ההקדמה הזו, הספר מדבר על עיר מדהימה שירדה מגדולתה ושתושביה ירדו מאיגרא רמה לבירה עמיקתא (לא להאמין, אבל את הביטוי למדתי מנרניה..), על מלחמת דתות שלכאורה שולית וקטנונית אבל מאיימת להשמיד ממלכות שלמות. זהו סיפורם של אנשים שעם כל כוחם והשפעתם רוצים לחולל שינוי- להרוס את השיטה שהעלתה אותם לגדולה. סיפור על אומץ והעזה שגורמים לטעויות איומות. סיפור בו אין צד טוב וצד רע. לכולם כוונות טובות- אך מעשיהם נעים על ספקטרום האפור. יש פה בגידות, תיכמונים, וגם מנה גדושה של אנושיות שמחממת את הלב- דוקא ביצורים הנאלחים ביותר.
זהו ספר הביכורים של ברנדון סנדרסון, אבל אפשר היה לחשוב שהוא הרביעי.

אז למי שפנטזיה אפית וברנדון סנדרסון הם האוכל האהוב עליו- יש פה בשר משובח :)

ספר הביכורים של ברהדון סנדרסון. אחרי שקראתי אותו אני שמח מאוד על הבחירה של ברנדון להמשיך את הסאגה של כישור הזמן. הסיפור על אלנטריס, "עיר האלים", מוביל אותנו לעולם הנמצא בצרות פוליטיות בעקבות נפילתה של העיר, ה"אלים" שחיו בעיר חולים, וכל כוחותיהם אזלו למעט חיי האלמוות שלהם. כל העמים סביב נמצאים תחת עול כיבוש הפיורדים בעלי האמונה באל "הרע" ועושי דברו יוצאים להמיר דתם של העמים האחרים או להורגם.
הסיפור מתמקד בשלוש דמויות ומסופר דרך נקודות מבטן של נסיך נסיכה וכוהן. הנסיך - חלה במחלת האלים ונשלח לתוך אלנטריס הסגורה והמסוגרת מפני העולם. הנסיכה - מגיעה מעם אחר, אחד היחידים שעדיין לא נכבש בידי הפיורדים. הכוהן - כוהן פיורדי שנשלח להמיר את דתם של העמים האחרים. שלושת אלו יוצרים משולש פוליטי שמכיל תככים, יריביות, גאווה וכבוד וכמובן בגידה.
הסיפור לוקח את הקורא לעולם מיוחד בו הקסם מגיע מהאלים וקיים בבריאה וכל מי שקרוב לאלים יכול או לפחות יכול בעבר להשתמש בקסם.
חווית קריאה מהנה וסוחפת לכולם.