אני קוראת ספרים פחות או יותר מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי עם ג'ינג'י של גלילה רון-פדר ועם הספרים של משה יהלום. ספרי "התבגרות" כאלה. יחסים של בינו לבינה, מריבות עם ההורים. וכשהגעתי למינון מסוים מהספרים הללו, החל להנץ בי החשש שזה כל מה שיש. לאהוב, לריב, להשלים, וזהו.
ומה עם כל השאר, תהיתי. מה בנוגע להתחבטויות הנפש, לחיפוש כן אחר אומץ, לניתוח כואב של בדידות, לשאלות של אמונה? כמה כבר אפשר לקרוא על "אהבה"?
רציתי יותר מאשר נער ששם את הכל מאחוריו בלי פקפוקים ובלי שאלות. חיפשתי יותר מאשר נערה שמוצאת אומץ ברגע אחד בלתי מוסבר, והופ הכל מסתדר.
חיפשתי יותר.
ומצאתי. במדף המרוחק ההוא של ספרי הפנטזיה, ראיתי מציאוּת.
סדרת הערפילאים היא דוגמא אחת מיני רבות לספרות פנטזיה איכותית, מהסוג שגרם לי לחזור למדף ההוא, בקצה השני של הספריה. והספר הזה במיוחד.
תרשו לי להתמקד בהיבט ספציפי של הספר הנפלא הזה.
בספר השלישי של טרילוגיית הערפילאים, סייזד הוא טריסאי שאיבד את אמונתו. בתום מלחמה עקובה מדם, בה איבד את היקרים לו מכל, אופף אותו יאוש דביק ונורא, כזה שלוחץ על הריאות ולא מאפשר לשאוף אוויר. אמיתות שנראו נכונות בעבר, שהוא עצמו הפיץ באהבה ובאמונה, לועגות לו כעת. אנשיו קוראים לו נביא, מחפשים בו את דמות מנהיג הטריסאים, אבל בתוכו קול אחר, תוהה בעצב - היכן אמונתך? הבט להם בעיניים, ושאל את עצמך, האם יכול אדם להנהיג כשאינו יודע לאן פניו מועדות?
כמתוך קדחת, במעין אקט אחרון של תקווה, הוא נובר במאגרי המידע אותם אסף במשך שנים על גבי שנים, ושולה מתוכם את כל הדתות שהכיר. עשרות דתות נפרשות לפניו. כמומחה לדתות, היה זה תפקידו לאגור את הידע במאגרי המתכת באמצעות קסם התכמות לצורך תיעוד, אלא שכעת הוא משתמש בו לצרכיו. אחת אחת, הוא מעלה את הדתות על הכתב, בודק ובוחן אותן מכל עבר.
ופוסל.
הוא רוכב עם צרור הדפים שלו כמעט לאורך כל הספר, ואני יחד איתו. בכל אחת מהדתות הוא מוצא סתירה, כשל לוגי, פגם יסודי בהיגיון שמונע ממנו להאמין. בלב קרוע, אני ממשיכה איתו, ממלמלת תפילה נואשת - "נו, תמצא כבר. חייבת להיות משמעות. חייב להיות ניצוץ שיבעיר את אש האמונה. לא אני ולא אתה נוכל להמשיך בלעדיה".
שיוועתי לפיתרון לא רק עבור סייזד, אלא גם עבורי. וכאשר סייזד הפך את הדף האחרון, הדת האחרונה, הלב שלי זינק. הנה, אולי עכשיו יש מסקנה חותכת.
האמונה. איפה היא?
אבל הייאוש, מרגע שקנה לו אחיזה, לא מרפה במהירות כזאת. סייזד מסיק כי כל הדתות שהכיר כוזבות, ובצר לו, הוא מחפש אחר הדת שלא הכיר - הדת הטריסאית דווקא, שעיקריה נעלמו כאשר העם כולו שועבד לשליט הגדול.
החיפוש המחודש מקנה לו שוב תחושת תכלית, אם כי גם היא קצרת מועד. כולם מחפשים את סייזד שהכירו, אבל הוא לא שם. מחפש ומבקש, מבקש ומתייאש. אפילו הקנדרה משתוקק לנער אותו כבר, שיתאפס הטריסאי הזה.
והוא מתאפס.
בסוף, ברנדון סנדרסון דואג לתת תשובות לי ולסייזד. וכמיטב המסורת אצל סנדרסון, זו התשובה הכי פחות צפויה. אפשר להסכים איתה ואפשר שלא, אבל מה שבטוח, התהליך שסייזד עובר פה הוא נפלא, אמיתי ועוכר שלווה.
מה יש כאן עוד?
ובכן, כל המרכיבים של ברנדון סנדרסון נמצאים כאן במינון מדויק ומעולה, כמו שוקולד משובח. ווין ממשיכה ללא לאות, חסרת מנוחה, בחיפוש אחר דרך להביס את הרס. ליבה נשבר ומתאחה ונשבר שוב, כשפחדים מהעבר, אלו שחשבה שהם פרי-דמיונה, מתגשמים למול עיניה כמו הערפילים ששוטפים את הרחובות. קשה שלא לאהוב את ווין, לכאוב את כאביה ולרצות שהכל יסתדר...
בנוסף, עצם רעיון קיומו של "הרס" ככוח ההופכי ל"שימור" הוא מרתק, וגרם לי להרהר בו גם זמן רב לאחר הקריאה, סתם כך באמצע שטיפת כלים.
וכמובן, הסוף, שכמו בספרים הקודמים משאיר אותך פעור-פה במשך שלושה ימים רצופים. כשהתגלה סוף סוף גיבור העידנים (שקל מאוד לנחש את זהותו אבל קשה מאוד לנחש איך זה הגיוני) בכיתי מהתרגשות ומעצב ומאהבה מתפרצת.
זה לא סוף גרסת "אושר ועושר". זה טוב יותר.
