אני מהאנשים שלא מאמינים בצירופי מקרים.
אבל אני מהאנשים המעטים שמאמינים בצירופי זמנים.
התאהבות דו צדדית למשל זה צירוף זמנים; זה אומר שאתה צריך להתאהב באותו טווח זמן כשהאדם השני גם מתאהב בך.
כשאנשים מרגישים רגשות חברות אחד לשני זה רק כאשר שניהם מרגישים בביטחון עם האדם האחר, בלי שום השגות.
זה כמו שאלת חישוב מהירות במתמטיקה- מתי שני הצדדים יפגשו?
אני מאמינה שגם צירופי זמנים מתאימים לספרים.
הקורא צריך להיות באותו מצב של הדמות, ברגשות דומים לשלה, בסיטואציה המתאימה לאווירה של הספר, במחשבות שדומות אלו שמובאות שם כדי להתחבר אליו עד עמקי נשמתו ולהרגיש שזהו, הספר הזה נכתב בדיוק בשבילו. בדיוק לעכשיו.
כולנו נתקלנו וניתקל בספרים האלה, ואני חושבת שזה משהו קסום בספרים; היכולת שלנו להתחבר אליהם בכזו אדיקות ולהרגיש שאנחנו בעצם מניחים חלק מאיתנו שמה, אם היא כבר לא הונחה שם קודם.
אני מרגישה שטרילוגיית הערפילאים של סנדרסון זה הסיפור המתאים ביותר בשבילי לצירוף הזמנים האולטימטיבי בין קורא לספר.
*
אני נזכרת בעצמי, בחודש מרץ של 2015 עם הספר הזה. אני זוכרת את השבועות הארוכים שהוא נסחב בתיק שלי לבית ספר שלי, לבית ספר הישן, כשהרוח קרה בחוץ והכל גשום, גם אצלי בפנים. לקחתי את הספר הזה, איך לא, בגלל שכולם קראו לו "מדהים".
וכסיימתי אותו אני לא יכולה לומר שקראתי לו "מדהים".
כי הוא היה טוב, טוב מאוד אפילו, אבל קצת... פחות ממה שסיפרו. הטוויסטים לא הפתיעו אותי פרט לאחרון, העלילה מעט נסחבה לי ומשהו... היה לי חסר. אהבתי אותו, לא אשקר בזה, אבל הרגשתי שהוא קצת מוערך יתר על המידה. לא יכולתי לתת לו חמישה כוכבים מלאים וזו הסיבה שלא נתתי לו דירוג כאן ואפילו לא יכולתי להסדיר את מחשבותיי כלפיו בביקורת.
אבל הדבר שנגע בי שם יותר מכל, היו הדמויות. ויותר מכולן, וין.
כשקראתי את הספר הזה, בעודי בת ארבע עשרה, היו בי הרבה השגות על בני אדם. הייתי בטוחה שכולם רעים: מרושעים, נקמנים, רמאיים, מלאי שנאה, תעבי בצע וכוח, אנוכיים, בוגדניים ושכולם ינטשו אותי, יעשו לי משהו רע, בין אם ירצו ובין אם לא, זה יקרה. כולם יעזבו, כי ככה הם בני אדם- מפלצות. כולם ישאירו לי צלקות קטנות וארגיש בגללם קטנה ולא שייכת. אני אנסה להתכווץ לפינה, אכופף את הגב, כדי שלא ישימו לב אלי וכך יפגעו בי.
ואלו היו בדיוק המחשבות של וין בספר הראשון.
ולכן התחברתי אליה כל כך. בגללה נשבעתי בקסם של הספר הזה. כי סוף סוף היתה מישהי שחשבה כמוני, אחד לאחד, ויכולתי להזדהות איתה. וכמו שקלסייר לימד אותה לבטוח באנשים, ככה אני למדתי בעצמי גם לבטוח בהם, לאט לאט, גם אחרי שסיימתי, ניסיתי. לפעמים נכשלתי. לפעמים נשברתי. לפעמים הכל חזר אלי שוב.
אבל ניסתי להזכיר לעצמי שכמו שוין גילתה שלא כולם רעים, גם אני יכולה. שלא משנה אם יש לי קול בראש שאומר אחרת, כמו שקולו של ריין לחש באוזניה שכולם יתקעו סכין בגבה, אני צריכה, כמוה, להתעלם. ולהמשיך. לא משנה כמה אני חושדת וחושבת שזה לא יצליח, שתמיד יהיה בי אור שיקווה לזה.
ועכשיו, כשאני קורבה להיות בת שש עשרה ומסתכלת על עצמי לאחור, אני רוצה לתת לי חיבוק קטן (שאני בת הארבע עשרה תדחה במהירות) ולהגיד שזה ישתפר ושאני אהיה במקום טוב יותר.
וזה באמת נכון.
למרות שגם עכשיו יש לי אתה הפעמים שאני שוב מתחילה לחשוד ולחשוב שכולם רעים, אני יודעת שזה לא לגמרי נכון. אני יודעת שיש טוב בעולם הזה ושיש אנשים שאוהבים אותי ומכבדים אותי, אנשים שתמיד ירצו לדבר איתי, אנשים שיכולים להיות רעים אבל גם טובים מבפנים. זה אל שבני האדם קנו את מלוא מקומם בליבי- אבל עדיין, אני כבר לא מרגישה מהם ניתוק וסלידה רבה כל כך כמו בעבר. היא תמיד תהיה, כמו שלוין יש את הקול של ריין לפעמים שמנסה להפיל אותה, אבל אני אנסה להתעלם ואם לא, אשבר לכמה זמן ואחזור לקום ולתת לאנשים לאהוב אותי.
וין בספר הזה היא כמוני במצבי הנוכחי- היא המצב שונה ואחר ממה שהיה לה בעבר, היא למדה לתת לאנשים לאהוב אותם ולמדה לסמוך עליהם. היא עדיין מפקפקת וחושדת תמיד, מסתכלת לצדדים, אבל תמיד הולכת למקום הבטוח שלה כשהיא מרגישה רע ונותנת לו לעודד אותה.
אני גם במקום חדש ושונה. עם אנשים שונים וישנים. אנשים שאני מרגישה שכל אחד מהם הוא מדהים בדרכו ולמדתי לסמוך ולהיפתח אליהם, שהם חברים מדהימים, לא ללכת בגב כפוף אלא ישר ובטוח, כי יש לי במה להתגאות לפעמים. ואם ארגיש שאני נופלת, ונפלתי כבר האמינו לי, הם יעזרו לי לקום.
אני לא יודעת למה, אבל בגלל זה אני מרגישה שיש ביני לבין הסדרה הזו צירוף זמנים משונה.
בספר הזה מתמודדים עם "נבל" אחר מזה שבספר הקודם, וככה גם אני אצלי. בספר הזה, כאמור, הדמויות במצב הדומה לשלי- מסתגלות למצב חדש. בספר הזה יש כיוון אחד בטוח עם אלפי דרכים להתפצל בו ולהגיע לסיפורים צדדים אחרים.
אני אוהבת בספר הזה כמעט את הכל: את הסיבוכים של העלילה, את ההרחבה בעולם הקסם, את משחקי הפוליטיקה המהנים שאני שמחה מאוד שהכניסו במקום להתמקד גל הסיפור בחלק האילומנטיקני של הסיפור, את הטוויסטים שהיו כאן שאני חושבת שהיו מבריקים הרבה יותר מאלו באימפריה האחרונה, את החברויות החדשות ואת התפתחות הדמויות- בייחוד את זו של בריזה, שכבר מהספר הראשון אהבתי יותר מכל דמות אחרת וכיום, כשסיימתי את הספר השני, אני אוהבת אותו פי אלף, הוא התפתח מאוד כדמות וכך כל דמות אחרת. אהבתי שלכל אחת יש רגעי שבירה, שהם מפקפקים באמת שלהם ובעצמם אבל תמיד קמים, מנסים לראות הלאה ולשרוד- כמו שקלסייר לימד אותם. ואותי.
כשסיימתי את האימפריה האחרונה בעבר, אהבתי אותו אבל לא התלהבתי.
אבל עכשיו, כשסיימתי את השני והשלישי עוד מעט יבוא, אני מרגישה שהטרילוגיה הזו היא חלק בלתי נפרד ממני ואמליץ לכולם לקרוא אותה.
היא קשה, קצת קשה לעקוב לפעמים, צריך הפסקות קטנות כדי לעכל את מה שקורה שם, אבל בסופו של דבר, מבינים שכל זה היה שווה את זה.
אני חושבת שבעוד כמה חודשים, שאתחיל לקרוא את הספר השלישי, המצב שלי יהיה אחר מזה שהוא היום, כמו המצב של וין. ואולי התחושות שלנו יהיו שונות אבל שתינו נתפתח למקום אחר מזה שהוא היום ושתינו נלמד עוד וניאבק עד שנקום שוב מחדש, כמו תמיד.
*
אני זכורת שלפני שנה (ויום) כתבתי כאן ביקורת שמסכמת את שנת הארבע עשרה שלי.
עכשיו כשאני עומדת לסיים את השנה החמש עשרה, אין לי הרבה מה לסכם. הכל די חזר על עצמו, פרט לכך שכתבתי כאן פחות (ולכן הביקורת חלודה) ושכן, למדתי לאהוב את עצמי קצת יותר, לא סיימתי, אבל עדיין התפתחתי. השתניתי. ואשתנה עוד. כי אנחנו תמיד נתפתח.
אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי קצת אז אסיים בכך שאומר את זה:
מסר לעצמי בת השש עשרה:
גם כשאת רוצה ליפול, תנסי להמשיך ללכת.
גם כשהכל חשוך, תמיד יש אור.
וגם כשאת שונאת את עצמך, תזכרי שיש בך גם צד אוהב.
ואולי גם בשבילכם.
נ.ב-
אני רוצה להודות לשירה שקראה יחד איתי את הספר. שסיימה אותו חמישה ימים לפני כי לא היה לי זמן לקרוא ובגלל זה נאלצה לעצור את עצמה מלהמשיך, שהתרגזה עלי שאני שוב לא עומדת ביעד הקריאה היומי שלנו ("את רק בפרק 25?! אני כבר בפרק 36!!"). שלא ספיילרה לי. ושהיא תמיד שם.
אז תודה ^^
