ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שבת, 31 במאי, 2014
ע"י מנטה
ע"י מנטה
התחלתי את הספר כשאני יודעת את הספויילר המרכזי.
אחרי ששתי חברות שלי קראו אותו היה קשה לפספס את הספויילר.
אז ההפתעה לא תפסה אותי וזה גרם לי להסתכל בעניים טיפה יותר שפיות על הספר.
בזמן האחרון הרגשתי מין נסיגה קצת מספרות פנטזיה. רציתי משהו יותר ממשי והספר הזה הגיע בזמן.
הוא זרם יחסית בצורה נחמדה, ובקצב אחיד. הספר פיספס יחסית את האתאקלמות של פאדג', בהתחלה הוא לא ידע ככ
מה לעשות ואז ברגע יש לו חברים. זה בטח לא ממש עובד ככה בחיים, וניכר שג'ון גרין אף פעם לא עמד במצב שהוא צריך להתאקלם.
את אלסקה ניסו לעשות כה מושלמת. מיוחדת, אך שבורה מבפנים. זה די לא עבד עליי. היא נראתה לי כמו דמות די מקושקשת ולא ברורה, לא מיסתורית.
שאר הדמיות בצד דווקא היו קצת יותר אמינות. בסה"כ הכל הם השלימו יפה את התמונה. וניכר שהושקעה בהם מחשבה מסוימת.
הדמות הראשית משעממת, אין בה שום דבר מיוחד חוץ מה'פטיש' למלים אחרונות. די מורגש שג'ון גרין כתב את עצמו עם שינוי קל בתכונות.
מה שיחסית ממש הוריד לי מהספר זה שהיה כתוב בסוף שג'ון גרין למד גם הוא בפנמיה באלבמה במקרה, ושגם לו היה קטע עם מילים אחרונות. וזה רק חיזק אצלי את התאוריה- כתב את עצמו והקצין את החוויות שלו לחלוטין.
אבל התחברתי דווקא לדבר הזה של 'האפשרי' זה דווקא התחבר לי עם הרבה מהמחשבות היו לי בזמן האחרון.
והספר כן ריתק אותי אליו. למרות שהוא מחורר מבעיות. ישבתי על 12 בלילה בשביל לסיים אותו.. היה בו בכל זאת משהו שהחזיק אותי.
לסיכום אחרי כמה ספרי לא פנטזיה או 'בקושי פנטזיה' אני חוזרת לפנטזיה.
קורא אחד אהב את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
מנטה
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
אבל מצד שני התאקלמות זה גם לא להיות החבר הכי טוב של כולם בשניה.
לא אמרתי שלא הייתה התאקלמות אלא שהספר בחר להתאלם ממנה יחסית.
לעבור הלאה די מהר בעלילה מבלי מאוד להתייחס אליה. מצא את המפקד יופי ביי. ואני לא שופטת אותו על זה שהוא כתב על החיים שלו. אבל מצד שני זאת כתיבה פחות רחוקה. בלי לעשות שום דבר מעניין עם הספר. אני יודעת שבאשמת הכוכבים זה כבר שונה והוא לקח סיטואציה שפחות קשורה אליו ועשה איתה משהו יפה. אבל בספר הזה אני חושבת שהוא יכל לעשות יותר אחרי אשמת הכוכבים. |
|
|
דניאל בן שטרית
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
ניכר שג'ון גרין אף פעם לא עמד במצב שהוא צריך להתאקלם?
ג'ון גרין הוא בן אדם, כמו כל בן אדם אחר, וגם הוא בתור אדם מבוגר, נאלץ להתמודד עם אינספור התאקלמויות בחיים שלו. חוקי ההתסברות של העולם הזה לא היו מאפשרים לו לא להתמודד עם התאקלמויות. לומר שהוא לא עמד במצב שהוא היה צריך להתאקלם בו זו מסקנה פשוט לא נכונה... התאקלמות היא לא מצב בו פאדג' היה אמור להסתובב חודשים עם חבר ואז עם שניים ואז שלושה. פאדג' ישר התחבר עם האפשרות הכי טבעית - השותף שלו לחדר, שאיתו הוא מבלה 24\7, זה רק הגיוני. מעבר לזה, שאר החברים המיידים שהתווספו לו היו החברים של המפקד, גם זה רק הגיוני, וגם זה סביר שיקרה תוך זמן קצר מאוד בהתחשב בעובדה שזו פנימיה והם כל הזמן אחד עם השני.
מעבר לזה שאלה לי אלייך, מה רע בזה שסופר בוחר לכתוב על החיים שלו? האמנות היא שיקוף של החיים, והוא, לפי התיאוריה שלך, בחר לקחת את חייו שלו, לעשות בהם שינויים קלים יותר או פחות ולכתוב ספר. מה רע בזה? עשו את זה לפניו, יעשו את זה גם אחריו... |
1 הקוראים שאהבו את הביקורת
