ביקורת ספרותית על האישה ששמעה צבעים - פרוזה מאת קלי ג'ונס
בזבוז של זמן

---

תמיד חיבבתי אומנות.יש באומנות משהו,לא יודע,קשה להסביר.מגיל צעיר חיבבתי את האומנות,מוזיקה וספרות.באחד מגיחותיי הרבות לתחומים שונים,התנסיתי בכיתה ב' בשיעור ציור.אחרי שנה הבנתי שאמן דגול לא ייצא ממני,והחלטתי להשאיר את הציור לאלו שיודעים לעשות זאת טוב ממני.במקום זה פרשתי לצייר על שולי המחברות,בעיקר בשיעורים משעממים.אז אפילו שאני לא מצייר,תמיד ידעתי להעריך אומנות.גם אם לא אהבתי ציורים מסוימים,או לא הבנתי אותם,אף פעם לא צעקתי באמצע המוזיאון "מה זה הדבר הזה,מה זה בכלל?".תמיד חשבתי שכל אמן שצייר משהו,שחשף חלק מסוים בעצמו ראוי להערכה,לא משנה מה.הרי לצייר זה לשים נדבך של נפשך מול כולם,להציג את כל הקישקעס שלך מול העולם בתקווה שיאהב את זה.אז קטונתי להגיד שזה "זבל אומנותי".כמובן שמשפחתי סובלת כל פעם שאנחנו טסים לחו"ל.כל יעד שאנחנו טסים אליו אני גורר אותם למוזיאון אומנות,הלובר בפריז,המוזיאון הבריטי בלונדון ואפילו מוזיאון אומנות נידח בכרתים (מתברר שיש כזה,תתפלאו).

אז כשבאתי לספר הנ"ל (ובצעד חריג קראתי את הכריכה האחורית),חשבתי לעצמי "אוי נו,זה יהיה ספר חביב".אוי,התבדיתי במיוחד.באנגלית סלנג יש כזה ביטוי,I call shananigans,שהפירוש שלו בערך "אני רואה חרטה".ככה בערך הרגשתי כל הספר.

קודם כל,מה זה השטויות האלו,"האישה ששמעה צבעים".כן,יש כזה דבר.קוראים לזה "סינסתזיה",או בעברית "עירוב חושים".תסמונת נוירולוגית נדירה בה האדם מערבב בין חושים-שומע צבעים,מריח טעמים,רואה צלילי וכו'.אפילו לבודלר היה את זה.אבל אפילו שמדובר בתסמונת אמיתית,היא פשוט מיותרת.העובדה שהגיבורה של הספר,האנה פליישמן סבלה מעירוב חושים,לא תורמת במאומה לעלילה.שום כלום.אין בכלל קשר.סתם גימיק זול של הסופרת כדי לנסות למשוך את הקהל בשם מעניין,כי מי ירצה לקרוא ספר שקוראים לו "לורן בלשית האמנות מחפשת יצירת אמנות".בבירור אפשר לראות שנדחפה פיסת המידע המיותרת הזאתי רק כדי שהסופרת,קלי ג'ונס במחילה מכבודכם,תוכל לתת לספר שלה שם קליט ומושך.

אבל זאת לא הרעה החולה היחידה ביצירה הזאתי.אם נוכל להתעלם מהעובדה המיותרת של עירוב חושים,להיות סלחניים ולוותר לסופרת,עדיין יש פגם עצום בעלילה.הספר מתיימר להיות רומן היסטורי.רומן היסטורי אמור,לכאורה,להתבסס על היסטוריה.לקחת תקופה בהיסטוריה האנושית ולמקם את דמויות הסיפור שמה.יכול להיות שרומן היסטורי יעסוק בדמות היסטורית מפורסמת,ויכול להיות שלא.הבעיה המהותית בספר היא שהסופרת לא החלטית.היא מערבבת,כמו הדמות הראשית שלה (הא,האירוניה!) בין מציאות לדמיון.רק שהיא מגזימה יותר מדי,והתוצאה העגומה לפניכם.לורן בלשית האמנות מגיעה לדירתה של איזבלה פלטשר,שאמה האנה סייעה לנאצים באיסוף "אמנות מנוונת".רק שהאנה פעלה בחשאי להצלת האמנות על ידי החבאת יצירות.מהתקציר הקצרצר הזה אפשר לחשוב שמדובר בספר טוב,רומן היסטורי סטנדרטי.אבל אבוי,הסופרת נטלה יותר מדי חירויות אמנותיות.איפה עובר הקו בין מציאות לדמיון כשהיטלר הצעיר מגיע לגלריית האמנות של האנה בתור סטודנט אמנות ביישן ומציג לה את הציורים,ולאחר מכן מזמין אותה אישית לבית הכפר שלו ומבקש ממנה שתסייע לו באיסוף האמנות המנוונת.באמת,קלי ג'ונס,באמת?
דמויות כמו גרינג וגבלס מגיחות גם הן לעיתים בספר,מה שהעצים את חוסר האחידות בספר."תחליטי גברת ג'ונס,או שזה רומן היסטורי בדיוני,או שזה רומן היסטורי עם דמויות היסטוריות אמיתיות ונטלת קצת חירות אומנותית.אבל תחליטי כבר!".
וזה לא בגלל שזה היטלר.באותה מידה זה היה יכול להיות יוליוס קיסר.

בקיצור,מיועד לכאלו שאין להם בעיה בכיפוף עובדות היסטוריות,טשטוש גבולות בין דמיון למציאות,וכאלו עם סף סבלנות גבוה יותר משלי.

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על האישה ששמעה צבעים - פרוזה