ביקורת ספרותית על האישה ששמעה צבעים - פרוזה מאת קלי ג'ונס
ספר בסדר

---

בלשית אמנות שמחפשת יצירות אמנות שנגנבו במלחמת העולם השנייה מדובבת אישה זקנה שאמה הייתה בעלת גלריה במינכן ונחשדת כי שיתפה פעולה עם הנאצים בגניבת היצירות.
הסיפור עוקב אחר גלגוליה של האם, בעלה היהודי, נסיונותיה להסתיר ולהציל יצירות אמנות של אמנים שנחשבו נחותים כי אינם ארים מספיק. היא מועסקת ע"י היטלר עצמו, גרינג וחבר מרעיהם במיון יצירות שהוחרמו .
התחושה שלי מהספר היתה כאילו אין לצמרת השלטון הנאצי שומדבר אחר לעשות חוץ מלגנוב יצירות אמנות ולהעביר מיד ליד.
קצת התפספס לי הספר הזה. קיוויתי ליותר.
סיפור המסגרת מאד בנאלי, לא הושקעה בו יצירתיות . בלשית דופקת בדלתה של הזקנה וזו מיד פותחת את ביתה ואת ליבה ומתחילה לזמר על תקופות אפילות ועל סודות משפחתיים כמוסים.
הדמויות מאד שטוחות וקשה להתחבר אליהן. ניסיתי נואשות להבין מה עובר על משפחה גרמנית ממוצעת פלוס בימים ההם ולא הצלחתי להתחבר לאף דמות. לא לאהוב ולא לשנוא.
נקודה שלי אישית הציקה לאורך הקריאה היא העובדה שכ"כ הרבה מאמצים ואנרגיה הושקעו ב"הצלת" יצירות האמנות ודאגה להן כאילו הן תינוקות רכים, בה בשעה שבאירופה אנשים מאבדים צלם אנוש.
הזקנה מבכה על אבדן היצירות, על הזלזול באמנות שאינה ארית. זה נשמע לי מופרך ואבסורדי בתקופה כ"כ חסרת אנושיות . אבל אולי זו רק אני.

» ביקורות נוספות של חגית
» ביקורות נוספות על האישה ששמעה צבעים - פרוזה