ביקורת ספרותית על האישה ששמעה צבעים - פרוזה מאת קלי ג'ונס
ספר לא משהו

---

"אז אמא, למה את לא אוהבת את השיר הזה?"
"לא יודעת, המנגינה שלו היא כזאת... והצלילים... לא יודעת למה. השיר הזה הוא צהוב, לכן אני לא אוהבת אותו".
אז אני נצחיה, ולקח לי זמן להבין שרוב השירים שאני לא אוהבת זה כי הם צהובים, ששירים בסגול עמוק או בכחול כהה הם הכי טובים, אבל שלפעמים בקיץ אני אוהבת גם את הטורקיזים ואת הזהובים. בכלל הסיפור הזה של קישור בין שירים (לא צלילים. שירים מלאים) לבין צבע הוא משהו שאני לא יודעת להסביר אותו, ודי ברור לי שהוא לא סינסתזיה אמיתית. מצד שני, זה מה שמסביר לי למה אני לא מצליחה לפרש יצירות קלאסיות ולשמוע בהן סיפור.

כבר כתבתי כאן על תסמונת הסכ"ת - הסופר הכותב על תסמונת. סינסתזיה היא אחת התופעות הפופולריות בהקשר הזה, אבל כך גם אוטיזם, טורט, ותסמונות או תופעות נוירולוגיות אחרות. הסופר קורא על אחת מהן באיזה מגזין ואומר לעצמו: או! זה יהיה קו מאפיין מצוין לדמות שלי. זה יתאים מאוד לעלילה. זה יוסיף לה את הפלפל שהעורך כל כך רוצה כל הזמן. שכחתי להגיד שגם תסמונת האדם המדבר אל עצמו פופולרית למדי, אבל רק בז'אנר המתח הבלשי. בכל מקרה יושב הסופר, ועורך תחקיר על התסמונת. מה שאומר שהוא נכנס לערך המתאים בויקיפדיה וקורא בו. וגם מדבר עם שגית שהיא אימא של אורי שהיה לו חבר בבית ספר שהיה לו טורט. ואז יושב ומשלב בדמות הגיבור הבדיונית מאפיינים ממה שלמד.

זו התסמונת, וקלי ג'ונס סובלת ממנה. הסיפור עוסק בתקופת מלחמת העולם השניה, ובהברחה של יצירות אומנות מידי המשטר הנאצי שגזל אותן מאנשים פרטיים, יהודים ואחרים. יש לסיפור רקע היסטורי אמיתי כלשהו, אם כי לא ברור אם השמדה של יצירותיו של קנדינסקי הן העוול הגדול ביותר לאנושות שנגרם באותה תקופה על ידי הנאצים. ואני אוהבת את קנדינסקי ויצירותיו. לא זאת הנקודה. גיבורת הספר, מצילת האומנות, שומעת צבעים. האם זה קשור לסיפור? לא. האם עירוב חושים נותן לאדם יכולת או כישרון רבה יותר בהקשר החושים המעורבים? כנראה שלו. סינסתטיים שרואים מספרים בצבעים טוענים שהתופעה דווקא הפריעה להם בפיתוח יכולת מתמטית, ולא עזרה הרבה. אבל אולי כן. אם אפשר להמציא בעלת גלריה שפוגשת את אדולף היטלר הצעיר ופוסלת את ציוריו, אפשר להמציא גם בעלת גלריה ששמיעת הצבעים שלה אכן מוסיפה לכישרון. אלא שבניגוד לציטוט המובא בכריכת הספר, העלילה עצמה כמעט לא יוצרת את הקישור הזה. ובסופו של יום זהו ספר קלוש, לא מעניין, בעל רקע היסטורי מפוקפק, ואמינות ספרותית נמוכה. אפשר לוותר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על האישה ששמעה צבעים - פרוזה