לדעתי אין כמו הכתיבה של יורם קניוק זכרונו לברכה, דווקא בפעמים שהוא ניסה לקחת "פלסטלינה" וללוש אותה מחדש למרות שהצורה שלה כבר התגבשה, ושיקום מישהו ויאמר לי שעם כל החשיבות הרבה בלספר לדורות שאחרי השואה מה התרחש בגרמניה שהנושא הזה לא מוצה, ואנחנו יודעים מה הוא בדרך כלל טעמו של ספר שואה.
אני קורא את הספר הזה אחרי "חשבון רדום" של נתן שחם, ואם לקחת את הדימוי הזה אז כשקוראים את הספר יש הרגשה כאילו, אתם מכירים את זה, כשמישהו נרדם ולידו יש מישהו שכל הזמן מנסה להעיר אותו וקניוק לפי מה שהוא מעיד על עצמו בספר בחר לעשות את זה בלדבר על אותם דברים שקרו, גם בסיטואציות לא הכי נעימות.
קשה לי להאמין שאני אי-פעם אבקר בעצמי בגרמניה, מספיק היה קשה לי כשנתקלתי באחד הביקורים שלי בארצות הברית, במעיל שלבשו הנאצים והיה תלוי על וו באחת התערוכות שביקרתי בהם, אבל אני חש הכי קרוב לזה כשאני מלווה את קניוק בקריאה.
אני קורא את "הברלינאי האחרון" בתקופה שחשוב לי לשוב ולהתמודד עם הנושא הזה שעוד כילד היה קרוב ללבי, ודווקא עכשיו יוצא לי פה ושם גם לדבר עליו, כמו שיחה שהזדמנה לי לאחרונה עם מישהי יהודיה ילידת גרמניה וסיפרה לי שלדעתה לא צודק להאשים בצורה קולקטיבית את כל מי שמוצאו הוא גרמני, כי יש שנאלצו בכוח לשתף פעולה מתוך שתלו תקווה לעתיד טוב יותר שישפר את כלכלתם. הייתי רוצה להמשיך ולדבר עם אותה אחת אבל לצערי הפגישה שלנו היתה מקרית לגמרי, אבל גם מהבחינה הזאת אני חש כמו מלווה את קניוק, במיוחד בהתחשב לזה שנקודה כמו זאת עולה בספר ואגב אם הזכרתי את ספרו של נתן שחם, "חשבון רדום" רק עכשיו התוודעתי לעניין שהדור הצעיר שגדל בגרמניה כועס על כך שהוא צריך לשלם את המחיר של מה שאבותיהם עשו ("אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה").
אני כלכך מזדהה איתו ויכול להבין שלא היה לו קל לעלות את הדברים על הכתב, וכמה משקעים היו לו במיוחד אחרי פתיחה כמו שהוא בחר בה "בעיני רוחי ראיתי את הצעדים שאבי השאיר" בשום פנים ואופן לא הייתי רוצה להיות בנעליים שלו אבל יאמר לזכותו שלמרות הבדלי הזמן של הביקורים השונים שלו בברלין לא רק שהוא קשר ביניהם בדרך יפה אלא גם מצא אנקדוטות אירוניות שבזכותן אפשר אחרי הכל גם להינות מהקריאה, להבדיל כמו שנעשה בסרט התיעודי "פיצה באושוויץ" (למי שמכיר). עכשיו אחרי הספר הזה אני מקווה לקרוא את "היהודי האחרון" (כמובן, גם כן של קניוק).
















