ממש קשה לי לדרג את הספר הזה. איכשהו אף אחת מהקטגוריות: בזבוז של זמן, לא משהו, ספר בסדר, ספר טוב, ספר מעולה לא ממש קולעת לתחושה שאיתה סיימתי את הברלינאי האחרון של קניוק. הייתי מוסיפה את הקטגוריה ספר חשוב. ספר לא חייב להיות בהכרח טוב כדי שיהיה חשוב לקריאה.
במהלך הספר היו מספר פעמים שבכיתי, הרגשתי שקניוק מומחה בבעיטות לבטן בכתיבה שלו. לפעמים הרגשתי שהוא גאון ולפעמים חשתי שהוא סתם פרובוקטור. לא הצלחתי להבין ביני לבין עצמי אם אני אוהבת את איך שהוא כותב. אבל באמת שהספר משאיר הרבה חומר למחשבה לגבי יחסינו לאן (של גרמנים ויהודים) והאם באמת ישנו דיאלוג אמיתי ונוקב בין שני העמים.
וכנראה שאם הוא כל כך השפיע עלי (גם אם עצבן אותי לעתים) הוא חשוב לקריאה.
נ.ב הספר הזכיר לי סיטואציה שעד היום לא נשכחת ממני. כאשר הייתי בטיול באיטליה הכרתי מישהי אוסטרלית, וכשסיפרתי שאני מישראל, היא סיפרה שההורים שלה במקור מגרמניה, וכמה מסכנים הגרמנים היו בזמן המלחמה, ושההורים שלה עזבו לאוסטרליה אחרי המלחמה. מרוב שוק לא הצלחתי לענות לה בכלל. לא קלטתי עד אז כמה אנשים, לא מישראל, רואים את המלחמה בצורה אחרת. עד היום כואב לי שלא עניתי לה. חבל שקניוק לא היה לצידי ברגע הזה, הוא היה יודע לענות היטב!
טעימה קטנה מהספר, חלק מתגובה של קניוק לקהל שבא לשמוע את הרצאתו לאחר שבכניסה לאולם ראה מלא ספרות אנטישמית (למשל הפרוטוקולים של זקני ציון!!!):
אני מביט בכם. השנאה שלכם קרה. חשבתם שמצאתם עוד יהודי ששונא את עצמו וציפיתם שיהיה אכזרי כלפי ישראל. לכן נוח לכם שאחרים יעשו זאת, כי הבון-טון עדיין כופה עליכם איזו זהירות במגע עם יהודים. הציונות צודקת כי היא נולדה בגלל אנשים כמותכם.
בגלל הספרים שאתם מציגים כאן לראווה אחרי שחלפו רק 60 שנה מאז ששרפו כאן ספרים. אנשים הבינו שעשו טעות טקטית בזיהוי ואחד מהם התחיל להתנצל והסביר שהם אינם אנטישמיים, אלא רק אנטי ציוניים ואנטי ישראליים.
אחרים הביטו בו בבוז. אחת קמה ואמרה בלעג שכמו רוב הגרמנים הם תומכים בפלסטינים, מפני שהיהודים לא למדו לקח מהעבר הכואב שלהם ומעוללים לאחרים מה שהנאצים עוללו להם. אמרתי להם מה אני חושב על השוואות מטומטמות. ידעתי שאני מדבר אל אוזניים ערלות. אמרתי להם שאין אנטי ישראליות כשם שאין אנטי בריטיות או אנטי צרפתיות. כאשר צרפת לחמה באלג'יריה נמתחה ביקורת חריפה על הממשל הצרפתי, היא לא נמתחה על צרפת.
מי שמכריז שהוא אנטי ישראלי או אנטי ציוני והוא אנטי הקיום שלי, מנסה לאין אותי ולכן אתם אנטישמיים, ובמקרה הכי טוב אתם גם חושבים שאתם לא. או שמה שאתם חושבים שזה בסדר להיות אנטישמיים, ושרק טעיתם לגבי זהותו של מי שעתיד להרצות הערב. תחשבו מה שאתם רוצים. אותי כבר לא תצליחו להכניס לתנורים.

״ספר זה הוא מעט ממה שמצאתי לומר. אינני נחמד. אני יהודי כועס. השדים עודם בפנים״
כך מסכם יורם קניוק את ספרו ״הברלינאי האחרון״, את הפסקה הראשונה מתוך העמוד האחרון.
עוד תשמעו ממני כך זה מתקבל ואני לא הולך להיות אופטימי…
אי אפשר שלא להעריך את האיש הזה, את הסופר הייחודי הזה שמצא נחמה במוות, שהוציא אבנים בלתי מלוטשות תחת עיטו והתעקש שלא להפכן ליהלומים: חסרי תכלית וריקים מכל תוכן.
כועס אבל לא ממורמר, ציני אך לא אכזרי והרי חייו לא היו קלים ולהמשיך להיות יורם בעולם; חולה סרטן והלום קרב זה לא פשוט כלל ועד שהמוות בא וגאל אותו מייסוריו, הוא הקדים תרופה למכה והחליט להיות ה Bad Boy של הספרות העברית, הג׳ינגיס חאן של כלל היצירות הכתובות בשפתנו.
יוצר שאינו נרתע מלכתוב את האמת גם אם היא לעיתים סובייקטיבית, להפנות אצבע מאשימה כלפי ממשלות, חוקים ואנשים אינדיבידואלים ובו זמנית להסביר מדוע דעותיו כה קיצוניות ואיך מאן דהוא יצא אנטישמי ומהיכן זה נובע.
הברלינאי האחרון שונה משאר ספריו. אין בו התחלה, אמצע או סוף.
מדובר ברשימות, הרהורים ומחשבות על הגרמנים. השגות על התנהלותם בגרמניה שאחרי מלחה״ע השנייה ומהו יחסם כלפי היהודים, הישראלים.
קניוק מספר על אירועים ספרותיים שונים אליהם הוזמן ברחבי אשכנז כשהוא משוחח על ספריו השונים ומפנים את תגובותיהם של עמיתיו הסופרים שחלק מספריהם קראתי זה מכבר ואת נטיותיהם הפוליטיות אני כבר מכירה. אנשים כמו קנוט המסון וגינטר גראס שדעותיהם עלינו כעם, לא היו נלבבות במיוחד.
הוא רוצה להגיע אל שורש הבעיה, להבין מה קיים בנו שכל כך קומם ועדיין מקומם את בני גרמניה.
אני חושבת שתהה, ממש כמוני, האם האנטישמיות המודרנית, זאת שמאשימה את הישראלים ביחס מחפיר לפלסטינים הינה רק תירוץ לשנאה שתמיד הייתה שם, שתמיד פעפעה מתחת לפני השטח והרימה את ראשה המכוער מהרגע שישראל החלה להלחם על הישרדותה, על מקומה במפה העולמית.
ואמנם, הוא נותן דוגמאות מנומקות והולך אחורה ומתפלש בתוך נבכי ההיסטוריה: אודות האנשים הפשוטים, הכפריים שהלכו לכנסיות וראו את הציורים על היהודים, אותם ארורים ששלחו את ישו למותו. באפם הארוך והבולבוסי ובגדי הסוחרים שלהם והבעת פניהם שכולה חמדנות ועילאיות והבינו שכנראה רובם כאלו: גזלנים, מלאים בכסף ורוצים להרע.
הוא מעלה קושיות שהתשובה ״דיינו״ עליהן בהחלט אינה מספיקה.
עם ישראל מתבקש לחשוב על סיבות נוספות מלבד המולך במרומים, שהביאוהו עד הלום.
לא בטוח שיש למי להודות, הרי סבלנו כל כך.
והטראומה עדיין נמשכת ממש כמו אדם הלוקה ב PTSD, כל פעם מחדש עולה השאלה: למה אנחנו? ועשרות חוקרים והיסטוריונים מנסים למצוא תשובה ניאותה לה.
כיצד אפשר להסביר את הפרנואידיות בה לקינו ואני מדברת כעת על דור שני ושלישי לשואה, מדוע אנו עדיין חשים נרדפים כשזה נוגע לגרמניה?
כל ישיש ברחובות ברלין הוא נאצי פוטנציאלי וכל בלונדה עם מחשוף היא זיון נקמה על שעשו לנו עמלק: דפקו אותנו-נדפוק אותם.
קניוק החד פעמי; שראה מעבר למסגרות, שהפך את החושך לאור, שידע יותר טוב מכולם להתמודד עם הרוע לא היה זקוק לפצע, סבתא וגג כדי לכתוב את מה שבא לו.
על הפצע שמים פלסטר אך הטראומה היא לכל החיים.
כתיבה אמיצה שכזאת, תובנות מרחיקות לכת שכמותן
עוד לא ברא השטן.

יד ושם. שלהי שנות השבעים של המאה הקודמת. אני רואה את סבתא שלי נותנת עדות על משפחתה, שנספתה רובה ככולה בשואה, ולא מפסיקה לבכות.
.
הודו. 1991. אני חלק מחבורת תרמילאים ממגוון לאומים המבלה לה בעוד זולה. בטוב ליבנו במה שזה לא היה אנחנו מחליטים לשיר שירי עם (החלטה מטומטמת בפני עצמה, אני יודע אבל לא זה הסיפור). כל אחד שיר המייצג את ארצו. אין לי מושג מה שרו הישראלים אבל כשהחבר הגרמני פצח בשיר סוער הסתכלנו כל הישראלים אחד על השני, מזועזעים, ולא יכולנו להמשיך. כולנו באחת הרגשנו שנזרקנו לאיזה מרתף בירה במינכן באזור שנת 1933.....
.
גרמניה. דצמבר 1995. אני על הרכבת ממינכן לסנט יוהאן באוסטריה. בחוץ רק שלג ואפור. אפור. אפור. ושלג. ואפור. וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה לא חופשת הסקי אליה אני נוסע אלא על יהודים. רכבות. ויעדים שהעבודה בהם משחררת.
.
שנים של טקסים; תכניות טלוויזיה; לימודים בבית ספר יצרו התניה מאוד ברורה של "מיהו גרמני" ו"מהי גרמניה". אני לא בן לניצולי שואה. הוריי נולדו בארץ. אין לי את הטראומה של ה"מיליון השביעי" ובכל זאת גרמניה וגרמנים בשבילי יושבים על טיקט מאוד ברור. יד ושם. רכבות. שמחה בהמית באיזה מרתף בירה חשוך. Fucking Nazis.

בשביל יורם קניוק המצב מסובך הרבה יותר. הוריו גרמנים אשר ברחו מגרמניה רגע לפני שלא ניתן היה לעשות זאת יותר. הוא עצמו סוחב זיכרונות הרבה יותר מוחשיים, חיים של גרמניה. של ברלין. של תרבות גרמנית (גתה, גתה ועוד קצת גתה). של השפה גרמנית.
הספר "הברלינאי האחרון" הוא ניסיון אמיץ של קניוק להתמודד עם מה שהוא מרגיש כלפי הגרמנים. כלפי גרמניה. כלפי ישראל וגרמניה. גרמניה וישראל. שואה. אביו. השאלות של קניוק חזקות. מתריסות. הוא נוגע בעצבים החשופים של רובנו בכל הקשור בגרמניה ובכל הקשור לזהות היהודית שלנו.

- האם הטיעון הגרמני שגם רבים מהם סבלו הוא טיעון ראוי והשוואה של סבל המקרבן לסבל הקורבן היא לגיטימית?
- האם ההתנהגות הנאצית אינה אלא עוד נקודה אפלה ברצף היסטורי ארוך של אנטישמיות גרמנית או כפי שמנסים גרמנים רבים לטעון היטלר לא היה אלא "כתם" שהבליח בשמיה של גרמניה.
- האם יש גרמניה אחרת? כיצד זה שהגז בו השתמש סדאם חוסיין (ולא הגז לבישול) היה מתוצרת גרמנית?
- האם ההקשר שעושים גרמנים רבים (בעיקר האינטלקטואלים – גינטר גראס הוא אולי הבולט שבהם) בין מה שעברו היהודים בשואה לבין יחסה של ישראל לאוכלוסייה הפלסטינאית הוא לא יותר מאמצעי למירוק מצפונם?
- עד כמה הנצחת השואה חשובה והאם האופן שבו היא נעשית (המוזיאון "היהודי" בברלין או אנדרטת השואה) היא הדרך הנכונה להנציח את זכר הנרצחים?
- האם מדינת ישראל קמה בשל השואה והאם ה"אשראי" שקיבלנו בגינה הולך ואוזל?
- מדוע למרות פרעות ורציחות חוזרות ונשנות לאורך מאות רבות של היסטוריה חזרו תמיד יהודים לגרמניה והם ממשיכים לחזור אליה?

קניוק שואל שאלות אלו ועוד שאלות נוקבות אחרות תוך שהוא מתאר בגוף ראשון את מסעותיו לאורכה ורוחבה של גרמניה על פני שנים רבות. במסעותיו אלו פגש בגרמנים מבוגרים וצעירים. מזרחיים ומערביים. אוהדי ישראל ושונאיה. אינטלקטואלים ו"עמך". והוא עונה על כל השאלות. הוא לא מסתתר מאחורי כל תקינות פוליטית. התשובות שלו לא תמיד ימצאו חן בעיני הקורא. אבל כך או כך, בין אם תמצאנה חן בעינכם תשובותיו ובין אם לאו יותר ממומלץ לקרוא את הספר.
.
ברלין. מאי 2013 (עוד מספר שבועות). הפעם הראשונה שלי בעיר שהיוותה את ליבה של גרמניה הנאצית. אני נוסע לשם ליהנות אבל תוך כדי אולי גם לקבל תשובות לגבי חלק מהשאלות של קניוק שלא מצאתי להן תשובה עד כה.

צר לי על יורם קניוק,כבר ממבט על שם הספר,
אני חשה רחמים כלפיו, בנסיונו לחוש את הדופק של העם הגרמני לאחר השואה, מנסה למצוא מצפון גרמני דרך מצפונו היהודי.
אלא, שהוא מוצא גרמנים שחשים געגוע לימי התום ההיטלראי; למדים, לסמלים, למגפיים המבריקים, לגאווה הלאומית המתחדשת, לכוח.
קניוק מחפש את אותם הילדים שלוו את חבריהם לכיתה במבטיהם דרך חלונותיהם המבהיקים, בעוד אלה, היהודים, צועדים בסך "עדויים" בטלאים צהובים ובמבטי אימה ופחד. הוא נוטה לשכוח שעבור הגרמנים היינו ואולי גם עודנו בבחינת אותו מקק שאנו זורקים לעברו נעל - האם אנו חשים רחמים כלפיו? עבורם יהודי אינו שווה ל"אדם" ובודאי אינו שווה ל"גרמני" ולעולם לא ישווה לו.

קניוק בא חשבון עם הגרמנים, אך מנקודת מבט מלאה ברגשי נחיתות. ולא יעזור לו שהיה פלמ"חניק, כלום לא יעזור.
הוא מביט ביחסי אהבה כלפי רולף עדן, אותו חבר לנשק שחזר לגרמניה והפך למעין יו הפנר נוסח גרמניה, ש"דופק" כמה שיותר גרמניות צעירות. ובאהבה ואף חמלה על הילדה שרם, בתו של הנאצי אלברט שפר, ששיחקה בילדותה עם ילדי מרטין בורמן וגבלס וזוכרת ילדות נהדרת.
הוא אינו מוכן לקבל את העובדה שאביו, יליד גרמניה, לעולם לא יהיה שווה מעמד או ערך לשכניו. לא רק שהגרמנים אותם הוא פוגש אינם חשים בושה או חרטה על מעללי עמם, אלא אפילו זועמים בכל פעם שהשואה מוזכרת. החומה הברלינאית שהייתה מעין עונש, עבור הגרמנים זה היה עונש חמור מדי ולא ראוי.

הוא חש כלפי הגרמנים יחסי אהבה שנאה ואילו הם, מחזירים לו - ריחוק, זרות. רק בקרב מתי מעט ואנרכיסטים משונים, הוא מוצא מעט שלוה.

הסופר קניוק יוצא למסע ברחבי גרמניה בכדי למצוא גרמניה אחרת, בא לבחון את ברלין מנקודת מוצא עילית, פוגש גרמנים שמתייחסים אליו כ"יהודי". ממש כפי שהתייחסו לגדולי הספרות הגרמנית בלילות המדורות הענקיות שם שרפו את כתביהם ותרבותם ה.... יהודית.

זהו בעיקר ספר עצוב, כי דרכו ניתן להבין שמה שהיה הוא שיהיה והעולם כמנהגו נוהג.

לדעתי אין כמו הכתיבה של יורם קניוק זכרונו לברכה, דווקא בפעמים שהוא ניסה לקחת "פלסטלינה" וללוש אותה מחדש למרות שהצורה שלה כבר התגבשה, ושיקום מישהו ויאמר לי שעם כל החשיבות הרבה בלספר לדורות שאחרי השואה מה התרחש בגרמניה שהנושא הזה לא מוצה, ואנחנו יודעים מה הוא בדרך כלל טעמו של ספר שואה.

אני קורא את הספר הזה אחרי "חשבון רדום" של נתן שחם, ואם לקחת את הדימוי הזה אז כשקוראים את הספר יש הרגשה כאילו, אתם מכירים את זה, כשמישהו נרדם ולידו יש מישהו שכל הזמן מנסה להעיר אותו וקניוק לפי מה שהוא מעיד על עצמו בספר בחר לעשות את זה בלדבר על אותם דברים שקרו, גם בסיטואציות לא הכי נעימות.

קשה לי להאמין שאני אי-פעם אבקר בעצמי בגרמניה, מספיק היה קשה לי כשנתקלתי באחד הביקורים שלי בארצות הברית, במעיל שלבשו הנאצים והיה תלוי על וו באחת התערוכות שביקרתי בהם, אבל אני חש הכי קרוב לזה כשאני מלווה את קניוק בקריאה.

אני קורא את "הברלינאי האחרון" בתקופה שחשוב לי לשוב ולהתמודד עם הנושא הזה שעוד כילד היה קרוב ללבי, ודווקא עכשיו יוצא לי פה ושם גם לדבר עליו, כמו שיחה שהזדמנה לי לאחרונה עם מישהי יהודיה ילידת גרמניה וסיפרה לי שלדעתה לא צודק להאשים בצורה קולקטיבית את כל מי שמוצאו הוא גרמני, כי יש שנאלצו בכוח לשתף פעולה מתוך שתלו תקווה לעתיד טוב יותר שישפר את כלכלתם. הייתי רוצה להמשיך ולדבר עם אותה אחת אבל לצערי הפגישה שלנו היתה מקרית לגמרי, אבל גם מהבחינה הזאת אני חש כמו מלווה את קניוק, במיוחד בהתחשב לזה שנקודה כמו זאת עולה בספר ואגב אם הזכרתי את ספרו של נתן שחם, "חשבון רדום" רק עכשיו התוודעתי לעניין שהדור הצעיר שגדל בגרמניה כועס על כך שהוא צריך לשלם את המחיר של מה שאבותיהם עשו ("אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה").

אני כלכך מזדהה איתו ויכול להבין שלא היה לו קל לעלות את הדברים על הכתב, וכמה משקעים היו לו במיוחד אחרי פתיחה כמו שהוא בחר בה "בעיני רוחי ראיתי את הצעדים שאבי השאיר" בשום פנים ואופן לא הייתי רוצה להיות בנעליים שלו אבל יאמר לזכותו שלמרות הבדלי הזמן של הביקורים השונים שלו בברלין לא רק שהוא קשר ביניהם בדרך יפה אלא גם מצא אנקדוטות אירוניות שבזכותן אפשר אחרי הכל גם להינות מהקריאה, להבדיל כמו שנעשה בסרט התיעודי "פיצה באושוויץ" (למי שמכיר). עכשיו אחרי הספר הזה אני מקווה לקרוא את "היהודי האחרון" (כמובן, גם כן של קניוק).

אגרוף בבטן. דווקא בימים כאלה, אפשר לבחון מחדש מושגים כמו אנטישמיות, אשמה, התמודדות עם אובדן, אדישות המונים, בערות ועוד. חזק מאוד.


***

מסמך מעורר וחשוב של יורם קניוק שכותרתו המרכזית:"גרמניה היא גרמניה היא גרמניה" מה שהיה הוא שהווה הוא שיהי'ה.


חייבים לקרוא ולהפנים.

דרך הכתיבה של יורם קניוק, אחד הקולות הייחודיים בספרות העברית בדורנו, ובעיקר האופן שבו היא מזוקקת בספר הזה, הופכת את חוויית הקריאה בו לטורדת מנוחה ולמסעירה, מייסרת מצד אחד, ומשעשעת באירוניה כמעט שטנית מצד שני. זה אינו רומן ואינו יומן מסע, ובוודאי שלא ספר היסטוריה, אלא מעין יציר כלאיים ספרותי המכיל משהו משלושתם בתוכו. הגיבור הראשי כאן אינו דמות בשר ודם, אלא צל שחור המרחף מעל עמודי הספר; זהו הקשר הנצחי, הסבוך עד אימה וחסר כל סיכוי להיפתר אי פעם, העומד בין היהודים והגרמנים.
למן הפתיחה מגולל בפנינו הסופר את החשבון הארוך שלו, כיהודי וכישראלי בן להורים יוצאי גרמניה, עם הגרמנים. שתי זהויות אלו, היהודית והגרמנית, חיות בתוכו; מכיוון שהוא אינו יכול לנתק את שני חלקי הזהות הללו זה מזה, הם שבים ומתקוטטים ופוצעים האחד את השני לנצח נצחים.

הספר, שאגב ראה אור בגרמנית לפני שפורסם בעברית, בנוי כרשימות רצופות ממסעותיו של המחבר לגרמניה, למן הפעם הראשונה בה הסיר את "החרם" שהטיל על ברלין ונעתר להזמנה להתארח בכנס סופרים. בנסיעה הזו, ובכל אלה שבאו אחריה, במשך עשרים שנה, הוא חש חובה מיוחדת לנסות להבין, לפענח את החידה; חובה הנמהלת בסלידה ובהערצה בו זמנית. הוא נוסע, מכיר אנשים, ולא יכול להיפטר מן המחשבה העולה בו בכל פעם שהוא פוגש דוברי גרמנית: בני כמה היו כשפרצה המלחמה? ומה עשו הוריהם? האם ידעו ושתקו? ואיך הם מסבירים זאת עכשיו. מולם עומד קניוק כעד אילם ששתיקתו רועמת, וכשאינו שותק הוא מוצא עצמו מקניט אותם ומתגרה בהם, אינו יכול להימנע מלהביך אותם ואת עצמו בכל הזדמנות, להיטפל למלחמה ההיא, הארורה, ולצל הכבד שהיא מטילה על חייו. הוא אינו מקל על מארחיו והוא יודע גם שתמיד יסלחו על כך, שהמרירות שלו תתקבל תמיד בהבנה; והוא לא יכול לסלוח על כך שסולחים לו. מובן מאליו שלא ימצא אצלם תשובות. ואולי פשוט אין תשובות, רק שאלות ארוכות ללא מענה, וספר נפלא אחד שמאגד את כולן.

כבת לברלינאי יש לי ענין מיוחד בכל חויה של "דור שני"

הקשורה לעיר הזו ולגרמניה.מענינת אותי במיוחד כיצד

מתאפשרים יחסי הגומלין בין דור שני של גרמנים וישראלים

או יהודים בכלל. הספר מתיחס לזה אך לא השאיר בי רושם

חזק.