ביקורת ספרותית על תיק נעדר - אברהם אברהם החקירה הראשונה - החוקר אברהם אברהם #1 מאת דרור משעני
ספר בסדר

---

שרלוק הולמס, הרקול פוארו, מיס ג'יין מארפל, המפקח ז'ול מגרה, המפקח ווקספורד, המפקח אדם דלגליש, פרי מייסון, ג'ק ריצ'ר, דייב גרני, אראסט פנדורין, קאלה בלומקוויסט, הארי הולה, הארי בוש, מא רמוצאווה, רב פקד רוי גרייס, פירט דקר, ארצ'י מקינלי, פרידה קליין, קאסי מדוקס, דוקטור קיי סקארפטה, ג'קסון ברודי, ויש פורי. ובעברית: מיכאל אוחיון, גבריאל אלון, ליזי בדיחי.

אפשר להמשיך עוד, אבל נראה לי שדי. איך נכנס ברשימת השמות המפוארים האלה אברהם אברהם? שאלה טובה.

את ההמלצה לספר הזה קיבלתי מדוידי, ורשמתי לפני לקרוא אותו. אפילו הכנסתי לרשימת קריאה שקראתי לה "צריך לקרוא מתישהו". אז מתישהו הגיע, וקראתי. עופר שרעבי בן השש עשרה נעדר מביתו. אמא שלו מתלוננת אבל לא מספקת מידע, אבא שלו ימאי בהפלגה, האחים שלו בחזקת נעלם, החברים שלו לא קיימים, וגם בפייסבוק אין הרבה מה לקרוא, ואין אף אחד שיכול לספר מה הוא עשה. או מי הוא היה בכלל. זה מוזר, אפילו מוזר מאוד. השכן שלו זאב אבני כן יודע לספר, אבל זה הופך את הסיפור למוזר עוד יותר.

ואיפה הבלש בכל הסיפור? זה שישפוך אור על התעלומה ויצליח בעזרת שכלו המבריק ויכולת ההיקש המדהימה שלו לפענח את התעלומה, קצת לאט יותר מהקצב שבו הקוראים הצליחו לפענח אותה, אבל הרבה יותר מהר מכל הסובבים, ובכך הוא יכה אותם בתדהמה, ויפליג אל האופק הבהיר. או יחכה לתעלומה אחרת.

אז יש בלש. רוצים לנחש איך קוראים לו?

אברהם אברהם. שם סתמי לחלוטין. לא מזהה. אפור. מעורר תהיות איך הוא מציג את עצמו בטלפון. ( - שלום, זה אברהם. - תזכיר לי איזה אברהם? - אברהם אברהם). מעורר בדיחות. אבל מהסוג הלא מצחיק בעיקר. חוץ מזה הוא לא מעורר כלום. שם שאי אפשר לבנות מאחוריו אישיות. שם אפור.

ואברהם אברהם הוא אכן אפור. פשוט. רגיל. בן שלושים ושמונה. רווק, אבל לא בליין. עובד. גר בחולון, שהיא עיר משעממת בפני עצמה. בלי חברים. בלי אקסית מיתולוגית. בלי שלדים בארון. בלי תחביבים איזוטריים לשעות הפנאי. כאן הוא הפסיק אותי במחאה. יש לו תחביב לשעות הפנאי. הוא קורא ספר מתח ומוכיח שהבלש בספר טועה. תחביב נחמד, לכל מי שהוא לא בלש. עבור בלש תחביב כזה אומר שהוא בוחר לעבוד גם בשעות הפנאי שלו. איש רגיל, בעיר רגילה. כל כך רגיל ועכשווי שהתחלתי לחשב באיזו שנה הוא נולד, והאם הוא מכיר את משה כהן שהיה שנה מעלי וגר בבלוק שלי.

איש לא מעניין. אולי זה בכוונה. אולי זה הבלש החדש. דור ארבע של הבלשים. אחרי הבלש העל-אנושי החד והמבריק כתער, אחרי הבלש הגבר-גבר השרמנטי והאפל, אחרי הבלש השיכור הדכאוני והרגיש. מגיע הבלש-הסתם. "יוצא מן הכלל ורגיל לגמרי" כמו שמבטיחה הכריכה האחורית. אבל במהלך הקריאה התחלתי להתגעגע להארי הולה. לפעמים אני אומרת "זה יש במציאות. בשביל לקרוא את זה אני יכולה לפתוח עיתון, לא צריך ספר במיוחד". אבל המציאות של אברהם אברהם היא כזאת, שאפילו לעיתון היא לא תגיע. הייתי אומרת שבשביל אדם כזה אני יכולה להסתפק בשכנים ברחוב שלי, אבל השכנים שלי מעניינים באמת, לא רק לתפארת ההשוואה.

ואולי הוא סתם עייף, פקד אברהם אברהם. הוא מפעיל את החקירה, אבל בלי הרבה כוח, בלי מוטיבציה, עושה מה שצריך ואפילו מגיע לפריצות דרך בחקירה, אבל בלי שום התלהבות. או תנופה. הוא מתשאל, הוא כותב, הוא שולח ממצאים לבדיקה, ומדבר בטלפון. הוא אפילו מנסה להילחם באינטריגות הפנים-משרדיות. אבל הכל בעייפות. ורוחה של העייפות הזאת שורה על פני כל הספר. ואם זאת הכוונה, זה הצליח קצת יותר מדי טוב, והאפיל על הדברים הטובים שכן היו בספר.

עכשיו זו בעיה. בארצנו הקטנטונת לכתוב סקירה שלילית על ספר שנכתב כאן. הרי בטוח שיש לי חבר שיש לו חבר שהיה בצבא עם הכותב, או למד איתו באוניברסיטה. אולי הוא אפילו קורא כאן. ובסך הכל הספר בסדר, גם אם לא גרם לי ליפול מהכיסא. אז שלושה כוכבים, ואני מקווה שלא פגעתי יותר מדי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על תיק נעדר - אברהם אברהם החקירה הראשונה - החוקר אברהם אברהם #1