ביקורת ספרותית על ימיו האחרונים של סטפן צווייג מאת לורן סקסיק
ספר טוב

---

נוסטלגיה עצובה

עד כה קראתי שני רומנים ואוסף מסיפוריו של סטפן צווייג הסופר האוסטרי יהודי המצוין. צווייג ניחן ביכולת לספר סיפורים מדויקים בעלי עומק פסיכולוגי ורגשי שסופם כמעט תמיד קשור במוות או טירוף של אחד הדמויות, ונדמה שהרגשה זו שקיננה בו מאז שהחל לכתוב תרמה גם לבסוף כיצד יסיים את חייו.

הספר המרתק הזה מגולל את חודשיו האחרונים לחייו של צווייג לצד רעייתו השנייה שעה שברחו לברזיל מאימת הנאציזם שהתפשט בעולם. חודשים של געגועים לחבריו, לעמיתיו הסופרים ולחיים הבורגנים שהביאו לו תהילה כאחד הסופרים הגדולים בעולם בזמנו שהסתיימו בקול ענות חלושה.

צווייג שם קץ לחייו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה (פברואר 1942) שהוא בן 60 יחד עם רעייתו מפני שעולמו התרבותי חרב, אבל מהספר עולות גם סיבות נוספות שהביאו להכרעתו כאשר קיבל ידיעות שסוכני גסטאפו נמצאים כבר בברזיל ומחפשים אחר יהודים לצד מכתבי איומים שבהם נאמר, שעלו עליו והם בדרך אליו והשאלה המתבקשת שעולה אם יש אמת בדבר או שמדובר רק בפרי דמיונו של המחבר, מסקרן.

צווייג כתב לא מעט ספרים וסיפורים קצרים שניתן ללמוד מהם הרבה על טבע האדם ובכלל זה את ספרו האחרון "העולם של אתמול" שהוא מעין אוטוביוגרפיה שעבד עליו בחודשיו האחרונים ויצא רק לאחר מותו ואין לי כמעט ספק שאם היה נשאר בחיים היה גם זוכה בנובל מתישהו, ולכן ניתן רק להצטער שלא זכינו לראות עוד מפרי כתיבתו.

» ביקורות נוספות של חובב ספרות
» ביקורות נוספות על ימיו האחרונים של סטפן צווייג