“ספר חובה לאוהבי צוויג.
אני לא נוטה לכתוב ביקורות ארוכות, מעדיף קצר ולעניין, אך הפעם לא התאפקתי וחרגתי מהרגלי.
ביוגרפיה על חצי השנה האחרונה לחייו של צוויג בברזיל. למעשה הביוגרפיה הזו מקיפה את כל חייו כיוון שעברו עולה לאורך כל הספר בהבזקים של התודעה או בשיחות נוסטלגיה אותם צוויג מנהל עם חבריו בברזיל.
ניכר שהמחבר מושפע עמוקות מכתיבתו של צוויג ובביוגרפיה זו ניסה לדמות את כתיבתו לכתיבת הביוגרפיות שכתב צוויג. אייכות הכתיבה של סקסיק לא מתקרבת לאייכות כתיבתו של צוויג, אך היא בהחלט מרתקת ושופכת אור על נקודות מרכזיות בחייו.
משהו שסקסיק כתב על אופן כתיבת הביוגרפיות שכתב צוויג:
צוויג סלד מדרך טיפולו של תומאס מאן בנושא, מן הטון הקר, המייגע, הספר הזה היה פרוטוקול ותו לא. הוא, בחיבוריו הביוגרפיים, תמיד בז לדיוק באמת העובדתית, הוא נטל לעצמו את הזכות לסובייקטיביות. מעודו לא ניסה להקיף את הנושא שלו עד תום, לשרטט את גבולותיו הסופיים. הוא אינו גיאולוג. הוא מחפש רק את החלקי והמפוצל. הוא ראה עצמו כאימפרסיוניסט. מה צורך לו בתעודת נאמנות למציאות? יותר מכל, חשוב בעיניו הרגש הקורן מן הדמויות. ברור היה לו שלא ניתן לצמצם אדם לסך כל העובדות הידועות על חייו. צריך, מתוך קרבת הנפש לנושא, להיקשר אליו, לכוון אל הצללים ולא אל האמת הנגלית לעין.
המלנכוליה שוררת בחייו של צוויג וכך גם בביוגרפיה. למרות שהצליח לחמוק מהנאצים לא מצא מנוח. תחילה עבר לאנגליה לאחר מכן לארה"ב ומשם לברזיל, שם מצא את מותו.
חלק מרתק של הביוגרפיה הוא מארג הקשרים עם קולגות סופרים והוגי דעות יהודים מפורסמים מהתקופה כגון ארתור שניצלר, רילקה, יוזף רות אותו מאוד העריך כאדם וכסופר, הופמנסטאל, היינה, פרויד, פרנץ ורפל, ארנסט וייס, תומס מאן, קלאוס מאן, טוסקניני, יעקב וסרמן, ולטר בנימין.
מספר נקודות מעניינות:
* ב1934, ארבע שנים לפני האנשלוס הוא יצא לגלות, ראש וראשון לווינאים, ראש וראשון לבורחים.
* נטען כי צוויג היה אנטי ציוני וכי תיעב כל צורה אחרת של לאומיות, אבל מחקרים מראים כי מאז הכרותו האישית עם הרצל וארתור שניצלר היו לו קשרים סמויים עם התנועה הציונית ועם אירגונים יהודים. קשרים אלו התגברו מאז עליית היטלר לשלטון ב1933. מתוך חשש כי קשרים אלו יזיקו למפעל התעשייתי המשפחתי (צוויג בא ממשפחה עמידה מאוד בעלת נכסים ורכוש רב בגרמניה ואוסטריה) הוא הסתיר את תרומותיו להסתדרות הציונית ולארגונים היהודיים בלונדון.
*האירגונים היהודים עמם היה בקשר בלונדון הכירו לו את אשתו השנייה שרלוטה אלטמן ( יהודיה ) שהחלה לעבוד כמזכירתו. שרלוטה היתה צעירה ממנו ב30 שנה, הוא התאהב בה והתגרש רשמית מפרדריקה האוסטרית הנוצריה. שרלוטה אלטמן היתה פליטה יהודיה מגרמניה.
* בשנים 1936-1937 שקל סטיפן צוויג לעלות לישראל, אך עקב הסתייגותה של רעייתו הצעירה, שהיתה קשורה לאחיה בלונדון, הוא שינה את תוכניותיו והחל לתכנן נסיעה לארה"ב ולברזיל.
* סופרים שצוויג אהב: טולסטוי, דוסטוייבסקי, הלדרלין, שילר, גתה, קלייסט, בלזאק, מונטן, ניטשה.
* הביוגרפיה על בלזאק שצוויג החל לכתוב בלונדון נחשבה בעיניו כיצירת המופת שלו, הוא לא זכה לסיים אותה.
* אשתו השניה סבלה מאסטמה קשה ולא הסתדרה באקלים של לונדון וריאותיה דחו גם את האוויר בניו-יורק, לכן עברו לפטרופוליס בברזיל, הנמצאת 800 מטר מעל פני הים. אוויר ההרים הטיב עמה.
* ידידיו הקרובים ארווין ריגר, ארנסט טולר, ולטר בנימין, ארנסט וייס התאבדו לפניו. הריק הלך וכיתר אותו. העבר נמוג, פיסה אחר פיסה.
* צוויג ברח מניו-יורק כי פגש שם את כל ברלין, את כל וינה, עם של גולים שכל הדרו סר ממנו. הוא היה הקונסול הראשון של היהודים העקורים.
* ב1934 גבלס הכניס אותו לרשימה כמספר 1 של הסופרים הלא-רצויים ומזיקים בגרמניה. משרד החוץ הבריטי סיווג אותו בקטגוריה B של "זרים עוינים". גם אויב וגם זר בלונדון. הוא היה למנודה. אויב המין האנושי- צוויג, ההומניסט בלב ובנפש !!!
*צוויג על יוזף רוט: רות היה המבקר המתמיד ביותר שלו. רות היה הטוב שבכולם, לוחם עשוי ללא חת, חייל של מילים, פתטי ודגול. לא תומס מאן, לא ורפל, אף לא הוא עצמו, יהיו מסוגלים לכתוב אי פעם פרק פרוזה שיש בו מן העצמה ומרוחב היריעה של מרש רדצקי. הוא העריץ את הסופר, הוא העריץ את הלוחם, את האיש שלא חדל להיאבק. הוא קינא בתעצומות ייאושו לא פחות משקינא בגאונותו. רות נשאר בוינה עד הרגע האחרון.
רות היה שקוע עמוק בהתמכרות לאלכוהול והידיעה על התאבדותו של ארנסט טולר חברו הרגה גם אותו.
יוזף רוט היום הוא סופר דגול ונשכח..חבל.
* בדוסטויבסקי צוויג ראה את רב-האמן הגדול מכולם.
* את יצירת המופת שלו העולם של אתמול כתב בשנתו האחרונה. המשימה שלקח על עצמו הייתה לספר על אודות האור והחושך, המלחמה והשלום, הגדולה והניוון. זה עלה לו בבריאות, וגם בשפיותו. אשתו אמרה על ספרו זה: את כל ספריו קראתי. מימיו לא כתב משהו כה יפה, כה עמוק, כה שתוף אור ועצוב.
ספר חובה לאוהבי צוויג כבר אמרתי?”
