אני חייב להתחיל בוידוי קצר: אני בדרך כלל נמנע מקריאה בספרים כאלה, כי אפילו אם זה רק בדמיוני האישי אני שומע בהם את קולות השבר והבכי ואפילו את הצעקות. למרות זאת אין בי צער ולוא לרגע שקראתי את הספר הזה, כמו שתבינו בהמשך דבריי אם יש בי צער שקשור בספר הזה הוא על משהו אחר. משנודע לי עליו, אחרי שסיימתי לקרוא את ספרו של סטפן צווייג, "העולם של אתמול" היתה לי הרגשת חובה לקרוא גם את ספרו של לורן סקסיק על ימיו האחרונים, ואחרי כמה שעות קריאה (ספר של 168 עמודים) אני מנסה לשתף אתכם בתחושות הקריאה שהיו לי בעת הקריאה בו.
כאמור אני רואה בספר כואב זה קריאת חובה, במיוחד אחרי קריאת "העולם של אתמול" שנחשבת לצוואתו הרוחנית. בעת שהלכתי לרכוש את הספר הבחנתי שהגיעה מהדורה חדשה שלו, כך שאני סמוך ובטוח מעין נחמה אישית שלי שקוראים נוספים יוסיפו וידעו עליו. מכתב ההתאבדות עצמו, שממנו נלקח משפט פותח בגב האחורי של הספר: "העולם של שפתי ומולדתי הרוחנית התאבדה" מסיבה כלשהי אינו מובא לקורא, אך יחד עם זאת הוא (הקורא) לא יכול שלא לחוש שהחיים הם להבדיל כמו אוניה אחרי שעלתה על שרטון החלה בטביעתה.
הספר בא "להאיר" על ימיו האחרונים של סטפן צווייג אבל יש חזרה כללית על תקופת חייו האחרונה גם על מה שהוא עצמו סיפר. תחילה כמה חודשים לפני ההתאבדות, כשנדמה היה שיש עוד איזשהו זיק של תקווה אבל היא הולכת ונמוגה. לדעתי התחושה של הזמן שהוא לא לטובתנו ושעון החול שאוזל ממש חזקה בספר הזה. כמו הסיפור על אמא שלו שהלכה לעולמה בוינה הכבושה והוא בבריחה מה"ציפורניים השורטות" של כיבוש היטלר נבצר ממנו מלהיפרד ממנה.
היו עוד יוצרים בני דורו של צווייג ומקצתם אף ידידיו שהיה להם גורל דומה, ביניהם מי שמוזכר לא פעם, וולטר בנימין. עברתי עם כתביו דרך דומה כזו של התוודעות לפני שצווייג נכנס לחיי, עכשיו פיניתי להם מקום של כבוד, זה ליד זה בספריה שלי. חשתי הזדהות עמוקה כשהוזכר בספר העניין שהוא בעצמו היה אספן ספרים ואהב להזיז אין ספור פעמים את מקומם של הספרים בספריה שלו כמו פאזל שניסה להשלים או כמו רגע אחר שבו אחרי אחת ממנוסותיו האחרונות מוציא מהמזוודה שלו את הספרים שלו ומתקשה להאמין שהוא נשאר עם כלכך מעט מהאוסף שהיה לו והוא מושיט את ידו אל מזוודתו וממאן להאמין שהיא ריקה ואין בה לפחות עוד ספר אחד.
מזמן לא שלמתי מחיר מלא על ספר אבל מה המחיר הזה לעומת המחיר שסטפן צווייג שילם בחייו, כשסגרתי את הספר אחרי שסיימתי לקרוא אותו וחזרתי להביט בפניו המביטות בי מהעטיפה הקדמית ביקשתי את סליחתו שכמובן לא יכולתי להציל אותו, הכל קרה עוד לפני שבכלל נולדתי וגם טרגדיות שקרו במשפחתי טרם זמני היו בלתי נמנעות, השנה (בספטמבר הקרוב) כשאני סוגר את העשור השלישי לחיי יש בי איזו "השלמה" שצריך לדעת להמשיך לחיות גם עם פצע כזה שנפתח אחת לכמה זמן. מי יתן ויהי זכרו של סטפן צווייג שמור איתנו לעולמי עד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
