ביקורת ספרותית על הקול והזעם מאת ויליאם פוקנר
ספר מעולה

---

ספר יפה, פילוסופי כזה. יש לקוראו מספר פעמים על מנת להבין היטב מה מתרחש ומתי.
זהו סיפור על דעיכתה של משפחת קומפסון - לבנים אמריקניים דרומיים, בתחילת המאה העשרים. זהו גם סיפורה של משפחת גיבסון - השחורים שמשרתים את משפחת הלבנים.
במשפחת הלבנים יש זוג הורים שלושה בנים ובת. יש גם דוד (אח של האם) ונכדה (ביתה של הבת). הספר בנוי משלושה מונולוגים מפיהם של שלושת בני המשפחה הלבנה. המונולוגים קופצים בזמן פעם זוהי שנת 1910 ופעם 1928.
ראשון המספרים הוא בן, או בנג'י - ילד מפגר שמתאר את המתרחש ובעיקר את אהבתו העצומה לאחותו קדי. הוא מן אוטיסט כזה שאינו מתקשר אלא על ידי צחוק או בעיקר בכי ויללות. בסיפורו הוא קופץ מהתקופה שהיה ילד מלווה באחותו או למעשה לא נפרד ממנה לרגע. לבין התקופה שהיא כבר לא נמצאת בעיירה ובה הוא בעיקר מתגעגע, בוכה ועצוב.
המונולוג השני הוא של קוונטין הבן השני של משפחת קומפסון, נער חכם שנשלח ללמוד באוניברסיטת הרווארד לאחר שהמשפחה מכרה כמעט את כל אדמותיה לשם כך. הוא נושא עימו בתרמילו להרווארד מעט בגדים וגם סוד גדול ואפל.
המונולוג השלישי הוא מפיו של הבן השלישי ג'אסון, כשהוא כבר איש צעיר. ג'אסון הוא אדם נבער, ארצי, מחוספס, גס ומעשי מאוד. הוא הבן שנשאר מאחור בבית המשפחה לאחר שהבת קדי והבן קוונטין אינם שם.

זהו סיפור מאוד עצוב. דעיכת אותה משפחה מסמלת בעצם את דעיכתם של הערכים הישנים והטובים (יש לומר) של החברה הנוצרית המערבית הלבנה. קשה להרחיב על כך מבלי להסגיר את סיפור העלילה המרתק כשלעצמו.
קרן אור מסויימת מהווה דמותה היציבה והאינטואיטיבית של אם משפחת השחורים - המשרתים, דילסי, שמהווה עמוד תומך, יציב, רגוע, חזק ואיתן. בכלל אני חייבת לציין כי אצל פוקנר, המשפחה השחורה היא הרבה יותר "נורמאלית" ממשפחת הלבנים.יתכן כי פוקנר ראה מעט את הנולד, קרי - ראה בחורבנה של החברה המערבית הדתית והקולוניאליסטית אל מול חברות אחרות שהן בפשטותן אולי בריאות יותר ויציבות יותר.
מבנה הספר מעט מקשה על הקריאה שכן כל מספר בתורו קופץ במונולוג מתקופה לתקופה כמעט בכל פסקה. כפי שציינתי רצוי לקרוא את הספר פעמיים.
אני ממליצה על הספר לכל מי שקפיצות בזמן אינן מהוות מכשול עבורו, ולפילוסופים. ספר יפה, מעניין ועצוב!

» ביקורות נוספות של גוטי
» ביקורות נוספות על הקול והזעם