ביקורת ספרותית על הקול והזעם מאת ויליאם פוקנר
ספר מעולה

---

פוקנר, לדעתי האישית בלבד, הוא סופר הטוב ביותר מאז שהתחיל לכתוב. בכל הספרים והסיפורים שלו יש מוסיקה, יש ריח. פוקנר הוא גם מלחין, יש קצב פנימי בתוך המשפטים שלו, יש רעש רקע מהסביבה, יש חזרות כמו בכל יצירה מוסיקלית. לפעמים צריך לקרוא קטעים שלמים יותר מפעם אחת כדי לחוות אותם טוב יותר. אבל זה שווה. כתיבה וגם קריאה הן גם חוויה אינטלקטואלית. ולכן העיסוק בהן מסובך.
החלק הראשון של הספר "הקול והזעם" נכתב מתוך מוחו של בנג'מין, מפגר שכלית (כך קראו לזה פעם). דמיינו לעצמכם שכל מה שאתם רואים זה דרך חלון צר, אתם רואים תמונה קטנה של העולם. אין לו מרחב ראיה והתבוננות, אין לו זיכרון, על כל צעד ושעל נלווה אליו בחור שחור ממשפחת עבדים לשעבר שמשגיח עליו. מתוך מבטו הצר והמוגבח אנחנו שומעים את האנשים בסיבה מדברים, מפנטזים, מרגישים אנשים שעסוקים בעיקר בעצמם. עם כל מוגבלותו של בנג'מין הוא זוכר ומתגעגע אל אחותו שעזב את הבית מסיבות לא ברורות. המעין המונולג מתוך ראשו ונפשו של בנג'מין הוא אחד מפסגות הספרותיות.

» ביקורות נוספות של יורם
» ביקורות נוספות על הקול והזעם