לשקוע לתוך הווייה שיש לה קשר מקרי עם מה שמתרחש באמת. לא חשוב אם זו שמחה גדולה או דכדוך תהומי, מה שקובע זה ששם אתם נמצאים ואין בכוחם של משפטים רציונליים ותמות סדורות לסייע לכם.
קרה לי, לפני שלוש שנים, שהתבוננתי בזה מקרוב. הילדה שלי הפסיקה פתאם לאכול. זה נמשך שבועות ארוכים ובכל הזמן הזה היא לא ידעה להסביר ואני לא יכולתי לעזור. חוסר אונים, זה בעיקר מה שאני זוכרת מהימים ההם. ההעדר של סיבה ומסובב הפך את האירוע הזה לנקודת ציון. כי גם כשהילדים שלי חולים, כשאני יודעת מה כואב להם ולמה או מה לא בסדר, זה איכשהו קצת מרגיע אותי, מספק לי איזו תחושה מדומה של שליטה.
אחת הבדיקות שעשו לה, גם היא דומה קצת למה שעושה הנובלה הזו, שמתעסקת במצב כזה, של קשר מעורפל למציאות ולכן גם קושי גדול לסייע. זו היתה בדיקה של מנגנון הבליעה. מצלמים צילום רנטגן בוידאו בעת שצריך לבלוע קצת לחם שטבול בנוזל. וכאן קורה דבר דומה. הספר מתמקד במנגנון ומצלם אותו. זה לא סטילס. יש שם תנועה והצילום, הוא לא צילום של פני השטח אלא חודר לעומק ומנסה לגלות מה מסתתר בפנים, בתוכו של האיש, ואיך זה פועל.
שני חברים, לבלרים רוסים, יתומים, חולקים דירה. יש ביניהם אהבה רבה והם ערבים זה לזה. ומאורע משמח שקורה בחיי אחד מהם מביא איתו שינוי גדול, בלתי צפוי, והספר מותח מאד משום הרצון להבין את האדם הזה ולגלות מה היו האירועים או מה היה בהם שהסעיר אותו כל כך וחולל את השינוי. וזה לא סיפור על העבר שלהם ולא על העתיד שלהם. רק נקודה אחת בחייהם ומה שמסביבה.
ספר קטן ומותח, השפה גבוהה, אבל אחרי קרואק ובורוז חשבתי שמתאים לי דוסטוייבסקי.

















