המלך הוא ערום (למרות הקיפאון).
כמה פעמים במהלך חייכם נחשפתם ליצירה אומנותית: תמונה, פסל, סרט, הצגה, מיצג, ותהיתם האם הבעייה טמונה בכם או בחוסר ההבנה שלכם בהערכתה של יצירה גדולה?
ירח קפוא דומה קצת ליצירה יומרנית אולטרה אומנותית. כזאת שהייתם רוצים מאוד לאהוב. אבל לא בטוח שתוכלו.
לכאורה מדובר בספר מתח. מהן ההוכחות? 1. על הכריכה כתובה המילה "מתח". 2. על הכריכה גם מצוטטת איזו ביקורת המתארת את הספר כ"רומן מתח מצמרר ומסוגנן". 3. ירח קפוא הוא הראשון בסדרה הבלשית המצליחה שבמרכזה הבלש קימו יואנטה (תיכף נדון בשמות הפיניים, אל דאגה...) 4. בספר יש בלש ויש רוצח סידרתי. ובכל זאת, טוויסט!!! למרות כל ההוכחות הנ"ל הספר אינו ספר מתח. ולמה? מפני שכבר בתחילת הספר אנחנו יודעים מי הרוצח, את שמו, מקום מגוריו, עבודתו והדרך בה הוא רוצח. ואין לנו אפילו את הסיפוק שבמעקב אחרי העבודה הבלשית של הבלש קימו יואנטה, כי אין בספר כמעט עבודה בלשית. אין לנו גם את ההנאה שבמעקב ומרדף אחרי הרוצח, כי אין בספר תהליך כזה. במקום זה הרוצח נופל כפרי בשל לידיו של קימו בלשנו החרוץ. בשל, אמרתי? נכון יותר לומר: פרי קפוא.
כדי שתבינו במה עוסק הספר, שהרי כבר הוכחתי לכם כי הספר אינו ספר מתח בשום מובן ועניין, אספר לכם מעט על קימו יואנטה, כי קימו, החסכן במילים, לא יספר לכם שום דבר בעצמו.
כבר בפרק הראשון מתה אשתו של קימו, סאנה, ממחלת הסרטן. סאנה היא אישה צעירה מאוד וקימו אהב אותה מאוד. הפרק הראשון המתאר את מותה והפרק השני המתאר את הרצח הראשון הם הפרקים היפים בספר, שמבטיחים הרבה הבטחות. משם והלאה המצב מידרדר. הפרקים הראשון והשני הם יפים להפליא. ציוריים, פיוטיים, זרועים דימויים נהדרים ומלאי עוצמה. ותחושתי הייתה, שהנה-הנה שוב אני קוראת ספר מתח מעולה. בעוד עולמו של קימו אפל, מדוכא, שחור, קפוא ומת, הרי בעולמו פנימי של הרוצח יש עושר של צבעים ודימויים והרבה שמשות, ירחים וכוכבים. באמת מדובר בתיאורים נפלאים.
ואז העלילה צריכה להתחיל לנוע, אבל התוצאה היא של פול גז בניוטרל. קימו שלנו שרוי באבלו, הבוס שלו מצוי בתוך משבר משפחתי, יש איזו עלילת משנה על התנקשות בפוליטיקאי, עלילה שלא שייכת לעניין, יש צוות של בלשים שלא עושה כלום, קצת תשאולים, הרבה הרהורים, עצב תהומי, אבל עמוק, קימו מתנהג בצורה משונה ביותר ואנה אנו באים.
אולי זה מפני שאנחנו חיים בתרבות חמה ומעורבת, מקושרת ועוטפת, ואולי גם חונקת, אבל נראה לכם הגיוני שקימו האומלל שלנו מתקשר להוריה של רעייתו המתה רק אחרי שעות רבות מאוד ולאימו רק אחרי כמה ימים ולחברתה של אשתו גם כן? לעבודה הוא חוזר למחרת הפטירה וגם שם הוא לא מנדב מידע על המוות. לעומת זאת, הוא פורץ בצעקות או בוכה בזמנים ובסיטואציות משונות במקצת.
ממה מורכב הספר הזה? 60% מהספר עוסק באבלו של יואנטה. ואם אתם חושבים שמן הזיכרונות שהוא מעלה על סאנה תצטייר לכם איזו דמות עגולה ורבת פנים (כמו טס של "אחות", למשל) טעיתם. בזיכרונות סאנה צוחקת, שערה הבלונדי מתנפנף, היא רוכבת על סוס אדום, וזהו. שוב ושוב האבל של קימו ממלא את הספר במשפטים קצרים, מהוססים וחסרי תוכן. שוב ושוב סאנה אהובתו מתה וכל מה שאנחנו יודעים עליה בסופו של דבר זה שהיא עבדה במשרד של אדריכלים וקימו שלנו רוצה למות בעקבותיה. ואם אתם חושבים שזה עצוב, אתם טועים. בשלב מסויים מתחשק לכם לסגור את הספר ולהניח לקימו להתאבל בשקט. אלא שההבטחה על ספר מתח מצמרר ומסוגנן לא מניחה לכם להרפות.
35% מן הספר עוסק ברוצח הציורי הסופר-אומנותי וסופר-מטורלל. לא ברור לגמרי מה מניע אותו חוץ מאשר תיאורי ההזיות שלו, שנדמים קצת למסע תחת השפעת סמים (אל תתפסו אותי במילה. לא ניסיתי). הרוצח הוא דמות לא מפותחת משום בחינה. ומתח נבנה מרוצח מתוחכם מול בלש מתוחכם ולא מרוצח הזוי מול בלש הזוי לא פחות.
5% הנותרים מן הספר עוסקים בעבודה הבלשית המינורית של מחלק הרצח במשטרת טורקו אשר בפינלנד. תאמינו לי לא הייתם רוצים להצטרף לצוות הזה.
לאט לאט מידרדר הספר. האבל עולה על העצבים, הרוצח לא מעניין את אף אחד, התיאורים בספר הופכים אוטיסטים לחלוטין. בשלב מסויים הרגשתי שהסופר כתב את הספר לעצמו. משהו בסיפור הולך ומתנתק מכל מהלך הגיוני, ניסיונו של הסופר להעמיד את רוצח כתמונת ראי של הבלש, נכשל. הסופר מביא לפינלנד עוד דמות חסרת עניין של איזה גרמני שאחת הנרצחות (בחורה בת 25) ניהלה איתו רומן שש שנים קודם לכן ובגלל זה הורישה לו את דירתה. הבנתם את זה? אני לא. שש שנים לא היה להם קשר. הוא התחתן, גר בגרמניה וזוכה בירושה של דירה. הבלש שלנו מזעיק אותו מגרמניה, משכן אותו בביתו, שם הם מהרהרים, שותים חלב חם, בוכים לפעמים, הולכים אל זירת הרצח ושום כלום. איזו מטרה הייתה לכל הסיפור המופרך הזה? למה רמת הכתיבה של הסיפור מידרדרת כל כך? המשפטים מוזרים, מטופשים לפעמים והטראגיות שלהם מזוייפת לחלוטין. כולם מצטעקים, פורצים בבכי לא מוסבר, המשפטים מתקצרים, וטוב שכך, (מוטב משפטים מטופשים קצרים ממשפטים מטופשים ארוכים).
וכאן הערה למתרגמת. למה שם המשפחה של הוריה של סאנה הוא סיהוונן שהופך באמצע הספר לסיבונן ושוב הופך לסיהוונן ושוב לסיבונן. לא די לנו שאנחנו צריכים לשבור את השיניים עם סדרת שמות פיניים בלתי אכילים בעליל, שאת גם מטעה אותנו באמצע? והשמות אגב, באמת לא דומים לשמות סקנדינביים אחרים. ואם התלוננתם אצל סטיג לרסון או יו נסבו, חכו חכו מה תקבלו כאן.
בגלל האכזבה שהספר גרם לי (וגם דוידי שטען שזהו ספר המתח הסקנדינבי הטוב שקרא השנה. אז דוידי, אתה חייב לי 30 ש"ח ואנחנו עוד נתחשבן...) הייתי נותנת לו רק שני כוכבים. בגלל התיאורים היפים נתתי לו שלושה.
