ביקורת ספרותית על ירח קפוא - כתר מתח # מאת יאן קוסטין וגנר

---

אינני מרבה בכתיבת ביקורות.
ראשית, כפי שכתוב "השמר לך מעשות ביקורות הרבה" וגם "סייג לחוכמה שתיקה" וחוץ מזה אני עצלן.

בדרך כלל אני מבקר ספרים נידחים, שאולי יתמזל מזלם ואיזה קורא רחמן יושיט להם יד לפני שישקעו בתהום האפלה שבעיבורה של צומת ספרים. אני אוהב ספרים שכמעט איש אינו קורא, ולמען האמת הם אינם מגיעים כלל לצומת, הם נעצרים בחריקת בלמים אי שם בתחילת השביל ולא מגיעים לארץ המובטחת.
מה לעשות? אני אוהב להיות נידח.

אבל כמו שאומר הפתגם "קנאת מבקרים תרבה חכמה" ואחרי שקראתי את ביקורתה של אפרתי, שהיא גם חכמה וגם חביבה וגם יודעת ספר, ואפילו חברה של ג'ק ריצ'ר, החלטתי להתגבר כארי ולעמוד בבוקר לעבודת הביקורת, ודווקא לכתוב על הספר "ירח קפוא" שאינו נידח, אלא ספר מתח שיצא בהוצאה מכובדת, של סופר סקדינבי, (כמקובל במקומותינו בימים אלה שכל מי שהוא סקנדינבי וכתב ספר מתח, מיד נוטלים ממנו את ספרו, נותנים לו זוזים באמתחתו, ואומרים לו, עם ישראל צמאים לדברי חכמה מסקנדינביה הרחוקה ומתרגמים את ספרו לשפת עבר. (אני שוקל לעבור לסקנדינביה, אולי ככה יקראו אותי...))
ביקורתי כולה שאלות, (שמה לעשות ותשובות אין לי, אבל שאלות יש לי הרבה ברוך השם עד קץ הימים.) ושאלתי הראשונה חכמי הסימניה, האם ספר מתח צריך להיות מותח? לכאורה ברור ספר מתח הרי כל ענינו הוא למתוח את הקורא כאותו גומי (ששימושיו מרובים ולא כאן המקום לפרטם) ואז לשחררו באנחת רווחה.
אבל האם אכן ספר מתח אמור למתוח? הרי לכולנו ברור ששרלוק הולמס באיזמל מוחו המשונן יפתור את התעלומה הרבה לפני שהסקוטלנד יארד יבינו בכלל מהי, שפנדורין ומשרתו היפני יגברו על הטרוריסטים חורשי המזימות ושג'ק ריצר הצדיק יחבוט חזור ויחבוט ברשעים בשריריו המשורגים ובדרך עוד ילמד אותנו כמה הלכות בפרוק נשק קל.
איך יכול סופר מתח למתוח שהסוף תמיד ברור מראש? הרי התעלומה תמיד תפתר, הטובים ינצחו, הרשעים יבואו על עונשם ובא לציון גואל. (נכון שיש כל מיני ספרי מתח פוסט מודרנים, השם ירחם... שבהם אין פותר ואין נפתר, ואין התחלה ואין סוף, לא בסדר הזה ולא בכלל, אבל אלה ענינם בביקורת אחרת)
אז נכון שבספר "ירח קפוא" תדעו די מהר מי הרוצח, אבל מה זה משנה בעצם, מה שמשנה היא הדרך בה ייתפס הרוצח, שבמקרה הזה לא ברור כלל מדוע הוא רוצח.
האם זה רק כדי להרגיש חי?
שאלתי השניה היא, מה צריך סופר כדי שימכרו את ספרו? וובכן ישנם סופרים שכותבים על מיני הבלים, (שבלעז נקראים סנסעציות) על מועדוני סאדו מאזו, וחסידי ברסלב, וכל מיני דברי הבל כדי למשוך את הקורא התמים. ואילו מה יש בספרו של יאן קוסטין וגנר (שאגב כלל אינו סקנדינבי אלא עבר לסקנדינביה כדי שימכרו את ספרו בארץ הקודש), הוא פותח במוות של אישתו, וממשיך באבל שמתמשך ונדמה שלא נגמר, עינו של המוות פרושה על הספר כולו. קוסטין לא פוזל לקורא, לא רוצה להתחנף לאף אחד. בקיצור התכוננו למנה גדושה של מוות, יאוש, וסבל... נו מה עוד צריך יהודי טוב? (אם לא הבנתם "50 גוונים של אפור זה לא...")
שאלתי השלישית, היא כמה מעט זה הרבה? אודה ולא אבוש, אני אוהב את ספרות מינימליסטית, אני מעדיף את המחק על העפרון. צדקה אפרתי "האבל של קימו ממלא את הספר במשפטים קצרים, מהוססים וחסרי תוכן. שוב ושוב סאנה אהובתו מתה וכל מה שאנחנו יודעים עליה בסופו של דבר זה שהיא עבדה במשרד של אדריכלים וקימו שלנו רוצה למות בעקבותיה." האם באמת אפשר לדעת יותר? אם היינו יודעים עליה שהיא אהבה להסתרק בבוקר? שהיא צחצחה את שיניה 2.7 פעמים בשבוע, שהיא גנחה בזמן שקימו שכב מעליה, האם אז היינו נקשרים אליה יותר, האם היינו יודעים מי היא?
ושאלתי האחרונה מהם ספרים טובים? (חוץ מהספר שלי כמובן שאני יודע שהוא טוב כי אני כתבתי אותו) מדוע נהניתי כל כך (אינני בטוח שנהניתי היא המילה המתאימה, שהרי כאמור מדובר בספר מדכא להפליא) מספר שידידתי המלומדת, החכמה,שיודעת גם לכתוב וגם לקרוא, כה סבלה?
באמת אין לי מושג.
נ.ב. ולמה אני צריך לשלם 30 שקל? (זה לא ארבע במאה?)

» ביקורות נוספות של דוידי
» ביקורות נוספות על ירח קפוא - כתר מתח #