ספר מעולה ועצוב. אבל כן, גם עקלקל ומלא חורים כמו נפתולי הזיכרון עצמם.
סאבו לוקחת את הקוראים למסע בזמן: כותרות הפרקים הן שמות של שנים "אלף תשע מאות שלושים ותשע", "אלף תשע מאות ארבעים וחמש", אבל בה בעת - וכאן מתגלה הניצוץ של הספר ביתר שאת: החלל והזמן הרלוונטיים היחידים הם אלו שמתקיימים בנפשות הגיבורים - בלינט, אירן, הנרייט, בלנקה, בני הזוג אלקש, גברת הלד, הרב סרן.
כדרכן של נפשות האדם, גם "רחוב קטלין" סתום לעיתים, אבל יפה ועצוב כל כך. אני לא אוהבת שכותבים על ספרים מסוימים שכדאי לבוא אליהם עם סבלנות, אולי כאן זה מתאים - אבל גם ככה, כך לפחות אני הרגשתי, אי אפשר לקרוא יותר מ-30-40 עמודים של הספר ברצף, אחרת הלב עלול להישבר חזק מהרגיל.
המלחמה כאן היא רק צל, מתגנבת מהחלון האחורי. ואולי לרגע אפילו נחמה, כי אפשר להאשים אותה - בגלל כל האהבות הוחמצו, בגללה חיים שלמים בוזבזו. סאבו פשוט מיטיבה לתאר הן את האשמה והן את רגשות ההחמצה ואת הצער אבל גם הרבה רגש וגעגועים ואהבה. ספר אנושי ונפלא.

כל הזמן במהלך הקריאה חשבתי שלספר הזה יש טעם של חצץ, ובכל זאת הרגשתי כאילו אני בולעת אותו כמו גלידה וניל. כבר לא כותבים כך על ארץ ישראל, לטוב ולרע. כתיבה שהמשקל, הכובד וכמו סימני היושן של הזמן מעיקים עליה. משפטים קצרים של גבריות עצורה, כפרים ערביים שלמביט בהם אין מן הסתם מושג על כיבוש, גבולות 67, עם פלסטיני וכל הבלאגן. לרגע זה נותן הקלה, אבל בסופו של דבר ועל אף רגישות מסוימת לגיבורות הנשיות, ובעיקר להגר שסובלת מחייה הבורגניים, הסיפור מסתיים בצורה שמרנית. כמעט מחזק איזו שהיא אמונה של שכר ועונש.
לא כותבים ככה יותר על ישראל או על נשים או על רגשות. האם זה בגלל שהדברים האלו כל כך השתנו, או אולי בגלל שהם כל כך הוטמעו בנו ופשוט עכשיו אנחנו בעידן של מאבק? המילים הקצרות והסגורות של קורן לא מעניקות פתח רב לדיון כזה. הדבר היחיד שהן נותנות לו לפרוח הוא הזדהות רגשית בסיסית וזה הרי נפלא. כקוראת התחולל בי מאבק, כאשר לצד האינטלקטואלי שבי, נניח, היו קשיים רבים עם הספר. בעוד איזו שהיא אמוציה מאוד לא מחושבת פשוט נפלה שדודה אל תוך השבילים הרעים האלו במקום הזה, שכל כך מוכר לכל מי שגר כאן. עם הנוף של החיילים, והילד, והגברים שמעירים לך הערות והים. והאומץ הזה של הגר לומר באמצע החיים "רע לי". האומץ הזה, אמיץ יותר מהיצירה כולה. לכן הוא לבדו שווה את הקריאה. קריאה שהיא מעניינת בחלקה אך בעייתית. מתארת את אור השמש הארצישראלי באופן הכי אפל שאפשר.

לפעמים אני תוהה למה איורים אינם נפוצים בספרות שאינה ספרות ילדים. הרי כל קורא יודע שאפילו כל המילים שבעולם אינן יכולות לתאר רגע אחד של שנאה או אהבה, כעס, עצב או אושר גדול. המילים מתקרבות, מדגדגות, מקיפות בהילה אבל תמיד נותר פער, ולו זעיר שבזעירים.
ככל שמעמיקים לקרוא ומתאהבים יותר בספרות, כך גם מתחדדת ההבנה כמה כוחה דל בעצם. באופן מוזר אין הדבר פוגם בערכה, אדרבא. הספרים האהובים עלינו הם הרי הניסיונות המוצלחים ביותר למה שכבר הסכמנו שאינו ניתן לתאר.

"אוסטרליץ" מלא תמונות. ישנות, מרתקות, בשחור לבן. פרצופים של אנשים, מפות, ערים. האפקט מיידי והוא הולך ומתעצם עם הקריאה: אינטימיות נוצרת באופן כמעט אוטומטי. קצת כמו הקרבה שיש בין גבר ואישה שרק הכירו ושכבו, למשל, הם מכירים זה את זו כערום ועריה אבל הם בעצם עוד לא יודעים כלום. גם הפער הזה מככב ב"אוסטרילץ".
זה ספר מעולה כל כך כי זבאלד מצליח לפערים אלו דווקא מתוך חוסר ההתנגדות. אנחנו ישר נכנסים לעולמו של אותו אוסטרליץ, דווקא מתוך הזרות, כי הרי בסופו של דבר גם בין גבר ואישה שחיים 50 שנה יחדיו לעיתים זרות היא כל מה שיש. האינטימיות הזו מחלחלת, זו שמצליחה לתרגם משפטים ארוכים-מסורבלים לתופסים כל כך.

זבאלד מצליח לתפוס משהו בסיסי מאוד בצורה יפהיפיה כל כך מחווית הזיכרון והרגש האנושי. הוא לא עושה את זה בעזרת המילים, כי הסיפור במובן מסויים שטוח לחלוטין. הוא לא עושה זאת בעזרת התמונות. מתרחש איזשהו קסם, הרגע הטוב בספרות, כשהכתוב מצליח לתפוס משהו, למרות שלנו הקוראים בכלל אין מושג איך.

בשלב מסוים בעלילה מתואר כיצד אוסטרליץ לא יודע אם הוא חש מועקה כואבת נוראית או אושר גדול. כאילו שני הדברים קרובים זה לזה. כשסיימתי את הקריאה בספר הבנתי כמה הם אכן קרובים. לא ידעתי אם אני חשה נורא או דווקא אושר של הקלה. היה זה משהו גדול, וכנראה הוא הוא העניין הזה של הרגש האנושי. ולא חשוב בכלל כיצד אנו מכנים אותו בנקודת זמן כזו או אחת. שכן, בסופו של דבר, וגם זו נקודה חשובה של הספר, העניין הוא לא מה קורה. על אף שמאחורי הסיפור האישי של אוסטרליץ יש סיפור רחב, אולי סיפורה של המאה ה-20 כולה, הרי העלילה בספר היא מישור עם אופק בהיר, במובן הכמעט שלילי של המילה. פשוט משום שלא זה העניין. אלא האופן בו אני מספרים ומתרגמים לעצמנו את הסיפור ובהמשך את הזיכרון, או להבדיל - מדחיקים אותו מתודעתנו.

נדמה לי שבגלל זה גם לא אוסטרליץ הוא המספר, כביכול יש לספר גיבור אחר והוא האדם שמתווך בינינו לבין אוסטרליץ. השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו עם סיום הקריאה היא מי האדם שמתווך בינינו לבין עצמו בבואנו לעולם. מקום טוב להתחיל לחפש תשובה הוא הספר של זבאלד. ספר יפהפה ונפלא. שהה זמן רב ברשימת הקריאה שלי. חששתי שהוא יהיה כבד מדי או ארוך, אבל הוא פשוט נהדר. מה שכן, הוא בהחלט משרה תחושה דכאונית ועגמומית קלה. אבל לפעמים זה פשוט מה שצריך, כדי להבין שגם העצב הזה יכול להיתרגם יום אחד לזיכרון של אושר גדול.

נתן זך כתב פעם כי "כשבדידות אינה פחד, נולדת שירה". אני אמנם אוהבת את השירה הזה ובכלל את המילים של זך, אך בכל זאת רוב הפעמים אני לא מסוגלת לצלוח את שלוש המילים הראשונות. תמיד אני נעצרת שם, לא מבינה, תוהה. כי מה זאת אומרת "כשבדידות אינה פחד"? הרי בדידות היא היא הפחד עצמו. מהחיים, מאנשים, מחששות, מחוסר בטחון ומבוכה, ואולי בעיקר מעצמנו.
זה עניינה הרי של הבדידות. לא האחרים, אלא העצמי, על זרותו הנוראית והאפלה. אולי זה גם עניינו של הספר הקצר והנפלא של עמנואל בוב (Bove).
הכותרת נשמע לרגע כמו כותרת חיבורו של תלמיד בכיתות הנמוכות של בית הספר (ואולי אפילו מזכיר בשמץ את החיבורים של פריץ קוכר לואלזר), אך בספר הזה אין בכלל חברים בעצם. יש שמות, אנשים, ניסיונות. אבל הם דומים מדי לאופן המחפיר בו התנהגה המטרייה שקניתי ברחוב אלנבי בעשרה שקלים בשבוע שעבר, בסופה הגדולה.

אולי כי הבדידות היא עמוקה ומפחידה כל כך, אבל בה בעת כמעט מימית, שטוחה. הרי כולם רואים מי בודד ומי לאו (או לפחות כך חשים הבודדים, והבודדות כמובן) גם המילים של בוב שטוחות, ישירות, כמעט פלקטיות. הוא כותב על מה שמתרחש, אבל דבר אינו מתרחש. ואיכשהו בקו התפר הזה בין ההמון של פריז לחדר הריק שלו, בין המציאות החיצונית לאיזה שהוא ניסיון לחפור פנימה הוא מצליח להוציא ספר קצר, מדוייק, עצוב, נכון.

אני לא בטוחה אם הסיום טומן בחובו קמצוץ של גאולה, או אולי בדיוק להפך. דבר הרי לא השתנה בחייו של הגיבור והוא נותר לבד. אני תוהה אם חיי כקוראת השתנו עם תום קריאת הספר. זה נשמע דרמטי, אבל האם לא כל ספר שאנו קוראים משנה בנו משהו, ולו קטן? אפשר לשאול את השאלה הזו גם לגבי אנשים. אבל אם אני קוראת את הספר הזה כאן, סימן שיותר ספרים הטביעו בי חותם מאשר אנשים.

האם הטקטס של בוב מוכיח שגם כאשר בדידות היא פחד, נולדת שירה? אני לא בטוחה. האם אפשר לקרוא לאמת שירה, בכלל? אולי צריך להפוך את המשוואה על פיה ולומר שכשבדידות היא פחד, פשוט אין ברירה. הייתי אומרת שכולנו כל כך בודדים, אבל הרי אין שום "אני" ב-"אנחנו" ואני, אני הרי כל כך בודדה.

אם אצטרך להמשיל את הקריאה ב"הפסנתרנית" לחוויה דומה זה יהיה בערך משול למשהו בסגנון הזה:
דמיינו שמישהו מכניס לכם אגרוף בבטן, אבל המכה ניתכת בקיבה שלכם בslow motion וכל הכאב שהיה צריך להיות מזוקק לכדי 5 שניות נמתח בכבדות לאה לאורך כמה וכמה שעות. במקביל לכאב העמום שמתפשט בכם, מתחילה תחושת קבס ובחילה לעלות לכם בגרון. מתחשק לכם להקיא כל מה שאכלתם לארוחת הצהריים, אבל האמת היא שמה שאכלתם הייתה ארוחת פאר, למשל פסטה ברוטב רוזה או קינוח של פרפה שוקולד. במילים אחרות, הרבה דברים (שהיו לימים) טעימים וטובים, הם עכשיו עצבנות מציקה שתוקפת לכם את הגרון מבפנים. מחוץ לתחושות הפיזיות הזה לא קיים עולם רב, ברקע יוכל להיות מוקרן איזה שהוא סרט פורנוגרפי או כל דבר אלים ומזוויע אחר, מה שאומר שאפילו חדשות פריים טיים של ערוץ ישראלי יתאימו. רק לפעמים מתרומם פתאום איזה שהוא קול, איזה אקורד, שנושא דברים על אהבה, או סתם לוחש באופן עקבי את שם האדם שאתם מאוהבים בו בסתר.

השורה התחתונה היא שזה ספר די קשה, עם הרבה קטעים של גועל ואלימות מזעזעת. הוא לא מספק נחמה ואני גם לא יודעת עד כמה הוא מספיק סוחף על מנת לכפר על כך.
בתחילה כן נסחפתי בו, אבל אחרי מעט עמודים, בערך באזור עמוד 60, הפך הדבר לקשה מאוד וקראתי בו באופן קצבי ומהיר רק כדי לגלות שאולי אולי יש בו עוד איזו שהיא רכות, אבל לא ממש.
מעט הרוך שעוד יכול היה להיות בו בדמותה של וינה עיר התרבות, בה הוא מתרחש, או של סונטות הפסנתר, עמן מתעסקת הגיבורה במהלך עבודתה, הופכות גם הן מהר מאוד למה שלפי ילניק הוא המין האנושי כולו- פיסת בשר.
אריקה, וולטר קלמר, שומאן ומוצרט שוחים כולם, ללא הבדל דת, גזע ומין בסחי של המין האנושי. השוויון של הגועל. שהאצילות היחידה שיכולה להיות מופגנת דרכו, היא כאשר בסופו של דבר הגיבורה בוחרת לקבור את הגועל הזה פנימה אצלה עמוק, כדרכן של נשים במערכת משעבדת ואלימה, מה שהופך את האמנות שלה לבן כלאיים מעורער עם טעם לוואי חזק של כל מה שהוא ההפך מהנשגב, היפה, התרבותי.

זה כן ספר מעניין, גם אם ברמת הstudy case של אישה בעולם הדפוק הזה. הייתי אומרת ומזהירה שצריך לקרוא עם תרופה נגד בחילה בהשיג יד, אבל בסופו של דבר הספר הוא רק צל קלוש של מה שקורה בעולם, לכן זה העולם שמחייב תרופה ולאו דווקא הספרות.

מצטרפת לשאר הביקורות המשבחות שכאן. לא פעם מילים כמו 'יצירת מופת' נראות מאולצות, אך לא כך הוא במקרה של "שונאים, סיפור אהבה". מדובר בספר שפשוט בלתי אפשרי להניח מהידיים ועוד יותר מן הנשמה.
בשביס זינגר הוא אחד מהסופרים האהובים עליי אבל איכשהו יצא והגעתי לספר זה רק עתה וכמו שקורה עם כל יצירה ענקית עוד לפני שאת לא מבינה איך לא הגעת אלייה קודם לכן, את שמחה כל כך על הזכות שנפלה בחלקך לקרוא את פיסת הספרות הנהדרת הזו.

אדורנו טען שלכתוב שירה אחרי אושוויץ זה ברברי, במובן זה "שונאים- סיפור אהבה" מגלם את הטענה ובה בעת סותר אותה, אין כאן מתח בין דימויים אסתטיים ויפים למה שהוא אולי הדימוי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, פשוט בגלל שיותר מכל זה ספר של אמת, של החיים, של השואה ולא של שירה.
גם ברבריות לא חסרה כאן, כמעט במובן החיובי והאנושי שלה המילה, אותו המובן בו יכולים גיבורי הסיפור ללהט בין פנטזיות פרברטיות לבין זכרונות מימי המחנות או טפילת אשמה על העולם כולו כמשתף פעולה נאצי.

הרמן ברודר הוא דמות של יהודי נצחי, כה יהודי אך בה בעת נצחי וכל אחת מנשותיו היא עולם גדול, קיים, עשיר. הקיום שמתאר בשביס זינגר מצליח ללכוד אמת גדולה מהדברים. אין כאן ניו יורק זוהרת וגם לא שואה קשה וכאובה, כלומר- גם יש, אבל יש גם אהבה ותשוקות ודחפים ונשים שהן אש ונשים שהן מלאך ונשים שהן גם מקריות, ארעיות.
אולי באמת הדבר היפה ביותר בספר הוא שהוא חף מדימוי ספרותי, על אף שהוא עצמו יצירת ספרות, הוא מצליח ללכוד את החיים באופן כל כך אינטנסיבי, ללא העמדת פנים וללא זיוף באופן שבאמת אפשרי (אולי) רק אחרי חורבנות גדולים כל כך.

הספר מומלץ בייחוד לכל מי שנאלץ להיות שבוי בקונספציה של מערכת החינוך הישראלית בנוגע למהי השואה, איך היא מתנהגת, כיצד היא מגיבה וכו'. הפליטים של בשביס זינגר- הרמן ונשותיו, הם בה בעת אנשים מתים שרוצים לחיות, לאהוב, להתרבות ובה בעת דמויות חיות שהמוות קיים בתוכן ורק בגלל כך הן מצליחות לתקשר עם הקורא.

תמונתו של הסופר על הכריכה האחורית חושפת בפנינו מין יהודי נצחי פליט שכזה- זקן וממושקף, שכמעט אפשר לחשוב מה הוא מבין, אבל הספר הזה חושף עד כמה מבין בשביס זינגר את נפש קוראיו.
כשמאשה והרמן תוהים האם הם היו מסוגלים לשכב עם האחים אחד של השנייה למשל, זו פשוט סצנה של כנות מתפרצת, שאפילו לא זקוקה להתנצל על כך. מעולה.

מומלץ בחום.

ספר מטריד למדי עד כדי כך שסקלת דירוג נוסח טוב/לא טוב או מומלץ ולא מומלץ כמעט לא חלה עליו או לפחות מאבדת מהרלוונטיות שלה לנוכח הסיפור המוצג.
הסיפור המוצג (גילוי עריות) מקשה מאוד על מלאכת ההפרדה והפירוק שניתן לעשות בין עלילה לכתיבה. הכל מתערבב כאן כמו בעיסה דביקה אחת שמביאה לבחילה חסרת מנוחה, ללא קתרזיס.
ובכל זאת, התיאורים האלה נשמעים אמנם רע, אבל כטיבם גם דברים נוראיים מסוגלים לבלוע אותנו לעיתים.
מדובר בסך הכל בספר קצרצר בן כ200 עמודים, עד אמצעו בערך אכן נבלעתי. הכתיבה נעה בין חדירה מאלפת לנפשה של הגיבורה לבין יובש טכנוקרטי סתום ובאופן מוזר שניהם הולמים את הסיפור שכמעט אי אפשר להכיל אותו.
מבערך אמצע הספר, הרגשתי שהספר הרעיל הזה כבר חלחל אל דמי בכמות גדולה הרבה יותר מדי ולכן על אף רצוני לסיימו ולבלעו כמו בהתקף אכילה מטשטש חושים היה לי מאוד קשה. נאלצתי לבלוע את הרעילות שבו במנות קצובות, עד שכבר לא היה ברור לי מה עדיף. לקראת סוף הספר מגיעה איזו שהיא נחמה שמורידה אולי מעט מרעילותו, כך באופן מוזר אולי המסר הנוצרי שתחתו חותר הספר שב ומציף אותו.
הקריאה בו היא כמו מאורע נורא בזמן שקשה לנו להכיל שבכלל קרה לנו, הבעיה במעשים נוראיים שמנוסחים לכדי ספרות זה שלא פעם הם אוחזים באסתטיקה מהפנטת שמפילה אותנו. קשה לי לדמיין כיצד המציאות המתוארת הייתה חלק מחייה של מישהי. כך, על אף הנחמה, לא הצלחתי לשאוב מהספר איזה שהוא עידוד לנוכח ההתגברות על הקשיים, כפי שהפגינה קתרין הריסון.
חווית הקריאה בו די מורכבת, לעיתים מכאיבה, הכי מחרידה כאשר אנחנו כבר מתרגלים לסיטואציה המתוארת, ובכל זאת יש בו איזה שהוא כוח חיות סוחף.
הקריאה די קשה, עבורי היא הייתה מתגמלת, אבל אני לא בטוחה שאמליץ על הספר לכולן.

מדי פעם נטען ש"המטבח" הוא overrated. אולי במידה מסויימת זה נכון. הספר הקצרה שהיה הפריצה של מי שאוחזת באחד משמות העט החביבים ביותר -בננה יושימוטו- הוא לא בהכרח מה שמצפים ממנו להיות וכאן אולי טמונה הבעייה, בפער הזה, שיכול להיות גם הפער בין מזרח למערב.
עדיף אם כך לבוא בלי ציפיות בכלל, זה כלל שיפה גם לחיים ולאו דווקא לספרות. אבל בעוד החיים יכולים להיות מחורבנים למדי, הרי שמהספר הזה תקבלו רק טוּב. הכתיבה היא פשוטה, כמעט תמימה, ילדית, אבל האם לא כך כל הדברים הטובים, היפים, הפשוטים? כמו אור ירח או פריחת דובדבן, או אפילו סתם חדר מטבח. נקודת מבט נפלאה כל כך, אופטימית באופן אלגנטי שמצליחה להדהד גם באירועים כמו מוות או חוסר התאמה מגדרי שמתוארים בו רחוק כל כך מהקושי הנעוץ בהם, כמעט בהגדרתם.

הספר הזה הוא לא מאורע גדול כמו שמתואר לפעמים אבל הוא מתוק, לא באופן סכריני אלא כמו אשכולית אדומה, כמו שיר של Belle and Sebastian, כמו לנסוע באוטובוס חזרה למקום בו גדלת, כמו להצליב מבט עם זר ברחוב ומייד להשפיל את המבט בחזרה.

בניין דירות תל אביבי הוא התפאורה לעלילה רבת הדמויות ונקודות המבט שרוקח קנז. בין אם מדובר בדירת מחסן שנבנתה באופן לא חוקי ובין אם בביתם של זוג מזדקן- טכניקת המונטאז', אותו טלאי על טלאי של דמויות שונות מוביל כולו לנקודת מבט אחת- קודרת, מזדקנת, מכוערת. לפחות על פניו הדמויות כולן זקנות (גם הצעירות בהן) ומכוערות, מי שהתמזל מזלה לזכות בחסדי המראה היא ענייה מאהבה וכן הלאה. כל הדמויות כולן הן קורבנות של חסד נורא וכיעור כבד. קנז בוא איזה מין מעגל קארמתי קלוקל בו הפשע של אחד הוא העונש של אחר וכן הלאה. לא רק שכל דמות עצמה אינה מצליחה לצאת מסבך עולמה, אלא העולם כולו שרוי בכיעור דמויותיו. יחד עם זאת, פה ושם יש סימנים קלושים לתקווה, כמו למשל בדמות גרפיטי ברחוב הרצל- פינת סלמה - "מחזיר אהבות קודמות". שוב אותה הנחה של שכר ועונש, פשע ותגמול. כאילו אם רק נהיה טובים מספיק, יפים מספיק, יוכל לבוא הנס שיחזיר את האהבה. אך מה קורה אם זאת בכלל לא קיימת?
התפיסה הזאת נטועה די עמוק בבסיס הרומאן לפחות לדעתי והיא לא רק קשה ומדכאת, אלא כמעט פוריטנית במובן מסויים. כולאת. המיושנות באה לידי ביטוי לא רק בה, אלא גם לפרקים בגלריית הדמויות שאין להכחיש כי עדיין עובדת אבל כן שייכת כולה לעשור אחד או שניים אחורה. אני חושבת שהדברים האלה פוגמים בספר ולו במעט שכן הכתיבה של קנז מצליחה לחפות על הכל. כתיבה נהדרת, קולנועית ממש. קנז מצליח לחדור אל נפש דמויותיו ובורא מעברים מאוד חלקים בין דמות אחת לאחרת. ספר מעולה ועצוב.