הביקורת נכתבה ביום שני, 14 באפריל, 2014
ע"י Malina
ע"י Malina
עוזר, פקיד, נער שליח. רוברט וואלזר השוויצי עשה לו מנהג לכתוב על כל הדמויות האלה שהן הן השוליים. בספרות שלו אין גיבורים, בקושי בדל עלילה ולכן לא בכדי ניכר כוחו דווקא בפיסות פרוזה קצרות, כמעט אנקדוטליות.
גם "עוזר לכל עת" הוא מין ספרות שולית שכזו, אבל לאו דווקא במובן השלילי של המילה. הכתיבה המנותקת, המהוססת, דווקא היא, בכוחה לשוות לחיי היום יום שמתוארים איזהו שהוא קסם אחר.
המדובר בסיפור פשוט- אותו נער פקיד שמגיע לוילת "נוגה". ברקע מתוארת עליית ונפילת המשפחה היושבת בוילה, אבל הסיפור כולו כלל לא עוסק בכך. אנו נחשפים לעולם דרך עיני העוזר, כפי שכנראה לא יחשף אליו עוד איש, שכן מיהו העוזר? אדם יחידי בעולם. אין לו ידידים, אבל יכולתו להביט בעונות השנה המתחלפות או בלובן השלג ולתפוס את המופלא והמשונה בהן, כאילו אינן תופעות שבות ונשנות היא היחידה שיכולה להחזיק אותנו לאורכו של רומן זה.
יש להודות שיש ב"עוזר לכל עת" משהו דבר מה מייגע. הכתיבה של וואלזר אינה כתיבה בעלת תנופה. כל כוחה וקסמה נובע מאנקדוטליות קטנה כל כך שבשיאה היא מצליחה לבקע את ביצתה ולומר מה דבר חדש. כאן הדבר צולח רק באופן חלקי. כתיבתו של ואלזר מופיעה במיטבה בסיפוריו הקצרים. הרומן האהוב שלו עליי הוא "יעקב פון גונטן" בו יש פתאום סטייה לעבר מחוזות של פחד ובהלה, רגשות שלרוב לא מופיעים בעולם המשונה/עקום, קטן אך גם קסום של הסופר השוויצי.
"עוזר לכל עת" הוא קצת מזה וקצת מזה ובה בעת לא זה ולא זה. בשלב מסויים נפילת המשפחה כבר ברורה מראש וכל מה שיש לאחזור בו הם אותם תיאורים ממולמלים, לעיתים הם מצליחים להתחבר לאיזו שהיא מילה שניקח איתנו הלאה כקוראים, אבל בפעמים אחדות התיאורים פשוט לא מצליחים להתחבר זה לזה. דף רודף דף וגם אנחנו בעצמנו כבר משתעממים-סולדים מהדמות הקטנה שמתוארת מולנו. קטנה כל כך שאולי דווקא היא תצליח לחדור דרך סדק שקיים בנו. אין כאן אף דמות גדולה שתתנפל לכם על הנפש, בדיוק להפך ולפעמים ההפך הזה מצליח. ואזלר מצליח לתאר את השעמום והבטלה המתוקים עד כדי להחליא טוב למדי, כמעט טוב מדי.
ספר משונה, כמו הסופר עצמו, כמו החיים עצמם.
6 קוראים אהבו את הביקורת
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
