“סיפור קטן וצנוע (שמסתבר שלקוח מהביוגרפיה של המחבר) על בחור צעיר שמוצא עבודה כעוזרו המיוחד של מהנדס שממציא המצאות משונות שלא תמיד ברור למה הן נחוצות... בימינו אולי היו קוראים לו סטארטפיסט (כושל) , אבל הספר הזה מתרחש עמוק בתחילת המאה ה-20. העוזר הצעיר לן בביתו של הממציא, ותפקידו לסייע בידו בכל דבר ועניין, החל משליחת מכתבים ופגישות עסקיות, וכלה בשליחויות קטנות בערב לטובת המשפחה. דרך עיניו של העוזר אנחנו מתוודעים להבדלי המעמדות שאפיינו את הימים הם , לקשיי הקיום ולכל מיני מוסכמות שאפיינו את החברה השוויצרית...

זו לי פעם ראשונה שאני קוראת ספר של רוברט ואלזר (תודה עמיר!) , ואני מרגישה שיהיה לי קצת קשה לסכם את החוויה באופן מדויק... משהו בספר הזה הזכיר לי שיעורי ספרות בתיכון וניתוחים מלומדים של יצירות ספרותיות. כמעט יכולתי לראות לנגד עיני את שיעורי הבית בנוסח "הבא שלוש דוגמאות מהטקסט לכך שהגיבור מאס חיי הכפר..." שליוו בדרך כלל קריאת סיפורים של כל מיני גדולי-שם כגון ביאליק או עגנון... מן תחושה של יושן מעורבת בקלאסיקה. אולי זו תוצאה של העותק הישן והדהוי ששאלתי מהספריה, או פשוט תוצר לוואי של העובדה שלא מדובר באיזה חומר ספרותי מטלטל ומסעיר, אלא באמת בסיפור פשוט שכתוב בסגנון מיוחד, שנותן הרגשה שניתן להמשיך לחקור ולחפור בו עוד ועוד ולגלות כל מיני ניואנסים ודקויות.
אני למשל, בהתחלה התרשמתי במיוחד מהאופן שבו ואלזר מצליח לתפוס רגעים קטנים, מחשבות חמקמקות, רגשות חולפים, ולתת להם ביטוי מדויק במילים. הוא לוכד רגעים שכולנו חווים ביום-יום, אבל הם כל כך נדיפים, כל כך נשכחים, עד שאנחנו לא נותנים עליהם בכלל את הדעת, ומצליח לצקת אותם לכדי משהו מוגדר ומדויק שאפשר לספר עליו במלים. זה לא דבר של מה בכך, וצריך לקרוא את הספר כדי להבין למה אני מתכוונת, אבל לאחר שסיימתי לקרוא את הסיפור, וקראתי את אחרית הדבר שבספר, ששופכת קצת אור קצת על ואלזר עצמו ועל סגנון כתיבתו, הבנתי שפספסתי לגמרי את המוטיב העיקרי בכתיבתו: הניגודים והסתירות בתוך משפטיו והקונפליקטים הפנימיים שמשתקפים בהם. מיד התחלתי לקרוא את הספר שוב, והפעם עם יותר תשומת לב למלים שהוא בוחר...
בקיצור, נהניתי. השכלתי. הרגשתי שאני קוראת יצירה שיש לה איכות מיוחדת, והיות והספר לא ארוך במיוחד, אף טרחתי וקראתי אותו פעמיים. לא רוצה להפריז בסופרלטיבים כדי לא לעורר ציפיות מוגזמות אצל אף אחד מהספר הצנוע הזה, אבל אצלי הוא השאיר טעם של עוד, ועורר עניין וסקרנות לקרוא את סיפוריו הקצרים של ואלזר שהבנתי שמאפיינים אותו יותר.”

“אל ואלזר התוודעתי באמצעות הספר הנהדר 'איש שלא הבחין בשום דבר' (תודה עמיר!). בספר הזה, מתאר ואלזר בכתיבתו הייחודית והמשכנעת דברים שחווה בעברו הבאים לידי ביטוי במערכת יחסים בין בחור צעיר (כולבויניק) הבא לעבוד בביתו של מהנדס שממציא כל מיני מתקנים. אותו בחור לן בביתם, מתוודע לאשתו וילדיהם ועם הזמן הופך לבן ביית. נשמע מוזר, אך אלו היו פני הדברים לפני מאה שנה - הספר יצא לאור בשנת 1908. אעפ"כ, מצאתי אותו מעניין ורלוונטי גם בחלוף הזמן מהסיבה הפשוטה, שהיה מדהים לגלות שיחסי עובד-מעביד המתוארים בו לא השתנו כלל, רק השתכללו...

ואלזר לא זכה להכרה בימי חייו, אך היה אהוב בין היתר על קפקא... ורק לאחר מותו בשנת 1956 ובחלוף עשרים שנה החל לזכות בתהילה הראויה לו.

"העולם היה מקום טוב יותר לו היו לואלזר מאה אלף קוראים" (הרמן הסה).”

“רוברט ואלזר הוא ללא ספק אחד הסופרים היותר מיוחדים ומעניינים שקראתי. צורת הכתיבה שלו מציירת אדם שחי בקונפליקט פנימי תמידי, שסותר את עצמו כמעט בכל משפט בספר.
ואלזר הוא אמן שחי בחברה שבזה לאמנים, אך בו בעת הוא חלק מאותו חברה ולכן הוא בז לעצמו על נפשו הרגישה ועל נטיותיו האמנותיות. הוא מתקשה ליישב את הסתירות הפנימיות שלו, מה שגורם לסובבים אותו להיות מופתעים בכל פעם מחדש מתגובותיו שנעות בין חוצפה בלתי נסבלת לבין כניעות מתרפסת.
ב"עוזר לכל עת" ואלזר מתאר את קורותיו כעוזר (משרת) בביתו של מהנדס שממציא כל מיני המצאות מיותרות, ומנותק לחלוטין מהמציאות. העוזר מבין מצוין את המציאות, אבל לא רואה את זה כתפקידו לפקוח את עיניו של מיטיבו שמפנק אותו בתנאי מחיה טובים. העוזר מתאמץ להיסחף בהתלהבותו של המהנדס מהמצאותיו המגוחכות, מה שהופך את המהנדס הנכבד למגוחך במיוחד.
מערכת יחסים מעניינת מתפתחת גם בין העוזר לבין אשת המהנדס, שלה הוא בז על גינוני הגבירה שלה ועל צביעותה ובו בעת מעריץ אותה על היותה גבירה יפה ואצילית.
קשה להאמין שואלזר חי וכתב בתחילת המאה העשרים. הכתיבה שלו הקדימה את זמנה עד כדי כך שרק בשנות השבעים, הרבה אחרי שיצא ספרו האחרון, הוא זכה סופסוף לתהילה שהיה זכאי לה.
מעטים הספרים שעוררו בי כל כך הרבה מחשבות ותהיות על מה שאנחנו תופשים כמציאות, על הקונפליקט התמידי בין רצונותיו ושאיפותיו של האדם לבין הנורמות המקובלות בחברה שבה הוא חי, אשר כובלות אותו למוסכמות ומגבילות אותו.”

“על שפת אגם פסטורלי בשוויץ עם נוף חלומי, שהיה לי מקור קינאה בזמן הקריאה בספר, גר ממציא ומהנדס אחד ולו עוזר אחד. מה זה לשרת? איפה האישיות שלך נגמרת ובעל הבית מתחיל? כביכול אלו הנושאים שהספר עוסק בהם...אבל זה פשטני מידיי, וכוח הסיפור כאן הוא לא העלילה והיחסים בין הדמויות, ונידמה שהסיפור לא נסוב גם רק או בעיקר סביב הפסיכולוגיה המיוחדת של ה"עוזר" שלא ברור איך אישיותו מתגבשת בדיוק: הוא כמהה לשייכות ולנוחות של בית ועיקר עינינו הוא בארוחות טובות וחיים משפחתיים מהוגנים, וכמו כן הוא נכון בכל רגע לשרת ואין גבול למסירותו והכנעתו אך גם אין הוא חוסך מביקורתו מבני הבית ושוטח אותה בפניהם בכל הזדמנות. מלבד זה מעניין לציין שלרוב הוא מדמיין עצמו עוסק ונהנה במיוחד מעבודת כפיים "שחורה" דווקא ולא מסוג העבודה הפקידותית המוטלת עליו לרוב. הוא אוהב להיות נתמך ותלוי אך גם בעל תובנות והסתכלות עצמאית לפרקים, הוא מתרפס ו"חוזר בתשובה" בפני הגברת של הבית ויחד עם זאת בהזדמנות הראשונה אומר שוב את דעתו האמיצה בפניה, דעה שתפגע בה וודאי, וכשהוא מדבר בכנות בפני האדונים הוא עושה זאת במעין צורך פנימי חסר מעצורים בלתי נשלט; הוא חיי חיי צניעות על פניו אך נהנה ללא ספק מעישון סיגרים יקרים ולגימת יין משובח על חשבון בעליו ועוד ועוד. המובנות והקסם של הסיפור הפשוט הזה לכאורה הזה מאד חמקמקה כמו שכותבת אילנה המרמן באחרית הדבר הקצרה...משהו בכתיבה של ואלזר לא "בטוחה", לא ברור לנו עד הסוף מה יקרה עם כל אחת מהדמויות, גם עם אלו שעומדות על סף כלייה...עכשיו אני מסתכל על העטיפה כאן למעלה ומעלה על דעתי שהדימוי של סירת הנייר בים הגדול שנסחפת מי יודע לאן יש בו משהו מההרגשה שלי בכתיבה המופלאה הזאת של ואלזר.

http://blog.nli.org.il/mussach_21_proza”