הספר נכתב ב 2007. עברו 18 שנים ורק עכשיו יצא לי לקרא אותו.
הספר נשאר מעניין ולרלוונטי. זהו לא ספר מתח וריגול קלאסי. הספר פורס בפנינו את החיים של סוכן מוסד ואת ההתלבטויות והקשיים שלו.
על העלילה כתבו כבר רבים לפני.
הספר מכסה בעיקר את היחסים המורכבים שלו עם שתי אהובתיו ואת המתחים הפנימיים בין האהבה והחיים הפרטיים ובין הפעילות כסוכן מוסד במדינות יעד.
בספר יש הרבה יותר תאורים אירוטיים מאשר תאורי פעילות מבצעית של המוסד, יחד עם זאת גם חובבי ספרי ריגול ימצאו בו עניין.
מישקה בן דוד מתאר בכישרון את ההתלבטויות של סוכן המוסד וגם מפליא בתיאורים של סנט פטרבורג היפה.
ממליץ .

קראתי בנשימה עצורה 400 דפים שעברו כמו לגימה אחת ארוכה של מים צוננים ביום של שרב.

בלילה הראשון כשהגעתי לקיבוץ, חדשה וירוקה , הקיבוצניקים העירו את כל הקבוצה שלנו לטבילת מים ראשונה בקיבוץ. נסענו בטרקטור לרפת בפיג'מות, עמדנו במחלבה ואז כשלא הבנו מה קורה מטח מים הותז עלינו מכל עבר, רעדנו עד שד עצמותנו וזו אכן הייתה טבילה ומפגש ראשון שלנו עם הקבוצניקים. לא משהו ששוכחים אף פעם.

יש אהבות שלא שוכחים, החלק הראשון של הספר מלווה בפסטורליה ארץ ישראלית בוסרית בדרום הארץ. המטעים, הפרדסים, שמיכה מוטלת בין העצים לקצת רומנטיקה של בין הערביים .זוגות על אופניים וגישושים של התאהבויות ראשונות..

יוגב ממושב בערבה היה על טרקטור בכיתה ד' כשהתאהב באורית הילדה החדשה." אהבת בוסר ". עיניה היו כחולות כחולות יותר מהים וצמתה עטרה את צווארה הארוך ,הוא כתב לה שירים ומנגינה ואהב אותה בדיוק כך שנים על גבי שנים באותה עצמה שאף פעם לא דהתה בשמש או נסדקה ברוח.
משכו אותו חוטים פטריוטים להגן על המדינה מטעם המוסד. כמו תמיד יש שמסכימים ויש שמתנגדים נחרצות. יש בספר שאלות נוקבות של ערכיות, של מהי הדרך הנכונה בשביל העם שלנו.. לחלק מאיתנו הדרך מאוד ברורה .הם אמרו לו: המוסד הורג אבל לא לזה הוא נועד!!
במוסד לא מרימים כוסית אחרי חיסול מוצלח. אורית שאלה האם בזה מדובר השאלה מי יותר ערס?
אנחנו או אלא שהורגים בנו.? והיא לא רצתה מדינה שיכולה להיות מנוולת וערסית גדולה יותר.
היא ביקשה שיפקח את העיניים שלא ידבר כמו חניך בתנועת נוער ממושב בערבה .
אם חמישה מליון פלסטינאים בגדה ובעזה מנסים להרוג, ועוד חמישה בירדן במחנות פליטים ובטורקיה מה זה משנה מי שולח אותם. זו המלחמה של כולם והפיתרון לא דרך אקדחים.

הוא לא רצה לומר את מה שברור לו "כן אנחנו חייבים להיות בריון השכונה"

אורית הייתה ישירה היא אמרה לו המוסד אולי ישקרו לי אבל ממך אני לא רוצה שתשקר אפילו פעם אחת. כל חייל טוב יודע שחייבים לסלף קצת את האמת בשביל שקט בבית. יוגב התלבט בשאלה ילדותית "האם לא לספר זה כמו לשקר" ?. רגשית הספר סוחט ממך אמוציות גם אם תתנגד.

החלק השני של הספר כבר היה בנוף מושלג של פטרבורג, הגוף האתלטי, ניצני שדיים על רקע פרדסים נעלמו ובמקומם היה גוף של אישה בשלה .ריח אוכל טוב ממלא בית חם וכמיהה לאהבה גדולה ומפוייסת עם החיים כי בעשור הרביע רק רוצים שיהיה טוב. לא הולכת לעשות ספולייר אבל למי שמבין בשחמט

"תקפתי עם חייל , נדרסתי על ידי סוס. ניסיתי לתקוף עם רץ, אויימתי על ידי צריח. אין לי כלים במשחק הזה והמלכה חשופה.".

ספר סוחף ומרגש עד סופו, הרבה אהבה יש כאן , כל סוגי האהבה במיוחד אהבה לארץ. ממליצה בחום.

****




סוכן מוסד בסנט-פטרבורג מתאהב באישה מקומית. זה הכול. מישקה בן-דוד לוקח את הגרעין הבסיסי הזה ומעבה אותו במיומנות מפתיעה לכדי סיפור שהוא לא בדיוק ספר הפעולה הסטנדרטי עם מזימות חובקות עולם בסגנון דניאל סילבה, שבו סוכני המוסד הם אנשי ברזל מלאי פאתוס שמצטיינים במיטה ובברטה, וגם לא בדיוק סיפור אהבה בין מרגל-שבסוף-יתגלה-כמשהו-אחר למקומית-שגם-היא-עשויה-להתגלות-כמשהו-אחר, אלא סוג של שילוב בין השניים, שילוב שמראה את הצד האנושי שיש לסיפורים (שרובנו יודעים רק את קצותיהם) שנמצאים בשולי החדשות, סיפורים על מדעני גרעין איראניים שמוצאים את מותם בנסיבות מסתוריות, יירוט של ספינת נשק תמימה לכאורה בים האדום אל מול חופי סעודיה, או סיכול ירי טיל נ.מ. על מטוס אל-על במדינה במזרח אפריקה. מאוד קל לשכוח שלאנשי הצללים האלה יש בנוסף לצד המסתורי, הקטלני לעתים, גם צד אחר, רגיל, צד שחוסך לפנסיה ודואג לילד חולה או להורה מזדקן, או כזה שמנסה למרות התנאים הלא-פשוטים לשמר חיי נישואין או אפילו מראית עין של כאלה. אם תרצו, הדאגות שיש לכולנו, על פשטותנו וחיינו הרגילים למשעי.

ב., סוכן המוסד בפנסיה שהעביר אליי את הספר, אמר לי בקול נמוך שהספר אמין, אמין מאוד, ושאת המתרחש בו יכול היה לכתוב רק מישהו מבפנים שיודע איך הדברים עובדים, כמו שאכן היה מישקה בן-דוד. אבל גם אילו לא היה ב. מעיד על אמינותו של הספר, לא הרגשתי במהלך הקריאה את הגמד הנודניק שמופיע אצלי על הכתף כמעט בכל ספר מהז'אנר הזה, שפורש את ידיו וצועק לי באוזן, מה?!! איזה פאקינג בולשיט! אין מצב!

מישקה בן-דוד יודע לכתוב ויודע לספר סיפור. הוא מכניס לספריו מספיק פרטים "מוכמנים" כדי שנרגיש שזה אמין, ובמקביל גם נכנס לנבכי נפשם של גיבוריו ובכך שובר את הסכימה הטכנית-משהו שמחוייבת יותר לסיפור המתח מאשר לדברים שעוטפים אותו, והתמהיל הזה הוא די יוצא דופן, לפחות בז'אנר של ספרי הריגול. אמנם ג'ון לה-קארה עושה את זה בספרים שלו (וגם סופרים אחרים), אבל לתחושתי גם הטון המקומי הישראלי וגם המינונים הנכונים-יותר בכתיבה של בן-דוד, הופכים אותו ליותר קל לעיכול עבור הקורא הישראלי.

אלא שמשהו במשלב השפה הגבוה מדי שבן-דוד משתמש בו, ובנטייה שלו לרומנטיקה גסה על כל גווניה, הופכים את הגיבור שלו לקצת פוץ ואת הכתיבה לטבעית פחות, על גבול הפלצנית. לא קראתי הרבה סופרים שיודעים לכתוב על סקס, ובן-דוד לא יוצא דופן בהקשר הזה. תיאורי המין שלו מפורטים ומגושמים, ויש בהם משהו גברי וגס ולא-נעים. אבל יותר מהכול, לא הצלחתי להניח בדיוק את האצבע על מה בדיוק מפריע לי בספר, כי כל מה שתיארתי קודם הוא בהחלט נסלח, ואז הבנתי שלמרות שכתובים שם המון דברים שעשויים לעניין אותי או שאמצא בהם קווים מקבילים לחיי ולקונפליקטים שאני מתמודד איתם בעצמי, לא הצלחתי להזדהות או להרגיש רגש חזק כלשהו, עצב או שמחה או פחד או כאב, וכל הקריאה שלי היא שטוחה, "מלמעלה". חוסר הרגש הזה נובע מהנטיה של בן-דוד לתאר בפרוטרוט את גיבוריו והרגשות שלהם, ופירוט היתר הטכני הזה עוזר לי להבין מה קורה בעלילה ולגיבורים, אבל מונע ממני את תחושת הניצחון העלומה אך ההכרחית של להבין דברים בעצמי, דווקא מתוך מה שלא כתוב. בשביל זה צריך משהו קצת יותר מורכב, ואת זה, לצערי, כנראה אין למישקה בן-דוד.

ספר מבית מדרשו של מישקה בן דוד שאי אפשר להניח מן היד לאורך 415 העמודים.
אם כי אני מוצא ספר זה שונה מהאחרים. לטוב וגם לפחות טוב. תלוי בקורא ובנפשו ההומייה יותר או פחות, לפי בית מדרשו של מחשבות. הסבר: רוב ספורי הריגול וסיפורי המוסד האחרים של בן דוד (ובכלל) מתמקדים בעיקר בפעולה הנדונה, בדמויות, בתהליך התכנון ובביצוע.
לרוב אלו ספרי פעולה וריגול המעניקים הצצה קלה את העולם המסתורי והמרתק של פעילות המוסד ואנשיה. כאן – כמובן, הפעילות החשאית לגמרי במוקד אבל כורך אותה בכריכות עבות הסיפור האישי של יוגב בן ארי, איש מוסד מבצעי, והפעם נותן לו בן דוד לחשוף מתחת למעטה השושו שפע רגשות וחולשות בשתי פרשות חייו האישיות המובילות – הראשונה בה נכשל - עם אורית, אשת נעוריו המקסימה עמה כל כך רצה לבנות את המשפחה עליה היא חלמה (ונכשל) בעוד הוא חולם על עוד חיסול אי שם בעולם, ובהדרגה יוותר עליה לטובת הפעילות מבצעית שהופכת אינטנסיבית וכבדה יותר ויותר. והשנייה וההפוכה עם אנה - האהובה הסנט פטרבורגית, שבהדרגה יוותר על הנאמנות לפעילות המבצעית ולמוסד לטובת התמסרות לחייו עם אנה. עד אשר....
לסיכום: ספר מהנה. שטומן בחובו לא רק פרשות מתח, ריגול, תכנון וביצוע וטוויסטים בעלילותיהם של לוחמי מוסד מסוקסים. כי אם גם טוויסטים חושפניים בחיים האישיים של יוגב בן ארי שהופכים לו ולעלילה הכול. וכן מקבל הקורא על הדרך טיול מודרך בסנט פטרבורג היפה.

"אהבה אסורה בפטרבורג" הוא ספר מתח מאת מישקה בן דוד, אשר שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד, ובין היתר כיהן כראש מחלקת המודיעין של אגף המבצעים במוסד. הספר מתמקד בקונפליקט הערכי שבו נתון יוגב בן ארי, עובד בכיר ב"מוסד", הפועל בזהות בדויה ברוסיה, אשר פעילותו למען מדינת ישראל עלתה לו במחיר אישי כבד.

הספר נע ונד בשביל חייו של יוגב, החל מראשית אהבתו לאורית, והוא נער כבן 14 במושב בערבה, דרך "השירות הסדיר בצנחנים" (עמוד 22), ובשירות המילואים כמפקד פלוגה המוביל את חייליו ללחימה בלבנון. בהמשך מתגייס יוגב למוסד ועובר קורס לוחמים המכשיר אותו לפעולות במסגרת אגף המבצעים המיוחדים של הארגון. אורית לא מנסה להסתיר את סלידתה ממקום העבודה של בעלה, והוא מצידו מוצא עצמו מעורב במבצעי סיכול טרור ברחבי העולם, ובהם התנקשויות, המערערים את שלוות נפשו.

הניסיונות העקרים שלהם להביא ילד כמו גם הקונפליקט הערכי ביניהם, המונע בעיקר מן הגישה הפציפיסטית בה נוקטת אורית אל מול יוגב, איש הזרועה הארוכה של מדינת ישראל, מרחיקים אותם אחד מהשני, ומובילים לכעס, לשנאה ובסופו של דבר לפרידה כואבת ומייסרת. מכאן ממשיך הספר לתאר את דרכו של יוגב למשימה חשאית ברוסיה בכיסוי של איש עסקים קנדי. אולם שם מחליט יוגב החלטה דרמטית - להפוך את השקר לאמת. סיפור הכיסוי שלו יהיה מעתה למציאות חייו. לא עוד סוכן חשאי שנישואיו נהרסו בגלל סוד שהסתיר במשך שנים. מהיום הוא יהיה איש עסקים קנדי המנהל חיים שקטים עם מוכרת הספרים שבה התאהב.

ניכר בבן-דוד כי הוא בקי בפרטים, חווה את השטח "דרך הרגליים", ויודע לספר סיפור. הספר מותח ומרגש. קטעי הפעולה שבו כתובים היטב, חסכניים במילים ונשענים על ידע עמוק בשיטות הפעולה. כך למשל תיאור מבצע ההתנקשות בפאאיד, פעיל חמאס בכיר, בלב פריז ממש קופץ מבין הדפים. "חציתי את הרחוב לכיוונו של האיש, וממרחק שני מטרים שלפתי ויריתי שלושה כדורים בחזהו. הוא עף לאחור כאילו ספג חבטה עזה, והשתרע פרקדן. לפי המודיעין פאאיד היה עשוי ללבוש שכפ״ץ, והיה עלי להשלים את הביצוע על ידי ירי בראשו. אך סביב ראשו, שנחבט אל המדרכה, התפזרה שלולית דם, והדם הופיע גם בזווית פיו" (עמוד 151).

הספר עוסק בסוגיות של מוסר בעת לחימה חשאית, כמו גם ממחיש את המחיר האישי והמשפחתי שמשלמים העוסקים בפעילות מבצעית עלומה. קשה שלא לאהוד את יוגב כבר למן העמוד הראשון (לי באופן אישי היה קל להתחבר לדמות הצנחן לשעבר, בין היתר בגלל השירות בצנחנים וגם בגלל חוויות במקומות אחרים), רצף האירועים ריאליסטי מאוד והעלילה מרתקת. מומלץ בחום רב!!!

רומן ריגול עם טאצ' רומנטי העומד בשורה אחת עם הטובים שבספרי הריגול (כולל אלו של ג'ון לה-קארה). שאפו גדול למישקה בן-דוד.
הגיבור בספר "אהבה אסורה בפטרבורג" הוא סוכן בכיר של המוסד בן ארבעים הנקלע לדיכאון אחרי שנישואיו התפרקו, אביו נפטר ואימו חלתה במחלה סופנית. לאחר כמה פשלות קטנות מחליט ראש המוסד לשלוח אותו כסוכן חצי-רדום לסנט פטרבורג על מנת שיתאושש וגם יבנה שם מקור מודיעיני. הוא מגיע לעיר בסיפור כיסוי של איש עסקים קנדי-הודי בשם פול גופטה המעוניין לעשות עסקים ברפובליקות האיסלמיות בקווקז. במסעדה ליד מקום מגוריו הוא פוגש אלמנה בת גילו ובין השניים מתפתח רומן, אלא שכאן נכנסים לעלילה שרותי הביון השונים והעניינים מתחילים להסתבך.
במישור שמעבר לסיפור הריגול זהו בעצם סיפור המאבק בין האינדיבידואל המחפש את אושרו הפרטי לבין "הארגון" ו"המדינה" הרואים באינדיבידואל אך ורק בורג קטן שצריך למלא את תפקידו ולא לסטות ממנו ימינה או שמאלה.

"אהבה אסורה בפטרבורג" משנת 2008 הוא ספרו השני של מישקה בן-דוד שקראתי המתמקד במוסד. הספר הראשון "דואט בביירות" שנכתב בשנת 2002 היה לא יותר מסביר, משום שלצד תאור מעניין ואמין של אנשי המוסד ופעילותם הספר סבל מלא מעט "מחלות ילדות" (סצינות אקשן ודיאלוגים שנכתובו כמו לתסריט, פסיכולוגיה בשנקל וסצינות סקס שכנראה נלקחו מחוברות "פטריק קים" ישנות). לשמחתי כל מחלות הילדות הללו נעלמו ב"אהבה אסורה בפטרבורג" שנכתב בצורה עניינית, רגישה וקולחת והמתח נוצר כאילו מאיליו.

בכל זאת כמה הערות:
1. שם הגיבור הוא "יוגב בן-ארי"... נו באמת? עברו כמה עשורים מאז "אקסודוס" (פול ניומן בתפקיד "ארי בן-כנען") ולגיבורים הספרותיים ניתנים כיום שמות רגילים. שם כמו גבי מימון או אסף פרידמן יכול היה להיות הרבה יותר מתאים.
2. למישקה בן-דוד, איש המוסד לשעבר, יש כנראה חשבון לא סגור עם ראש המוסד בתקופתו. בשני הספרים שקראתי ראש המוסד מתואר כאדם לא שקול במיוחד ולא חכם במיוחד שדואג בעיקר לכסת"ח שלו.
3. הפרק האחרון מיותר, הוא גולש לקלישאות הוליוודיות... וחבל שכך.

לסיכום: אני מאד נהניתי לקרוא את הספר, זהו מותחן הבנוי בצורה קלאסית עם טעם של פעם. מומלץ בכל לב.

סיפור אהבה מיוחד, סכנות ומכשולים רבים צצים במהלך העלילה.
מסופר על סוכן מוסד גיבור ונאמן בעבודתו, נישואיו נראו יפים ומוצלחים, עד הרגע בו ניסו להיכנס להריון ללא הצלחה. הזוג נאלץ להתגרש, כל אחד המשיך בדרכו.

הוא כואב את הפרידה, מרגיש את עצמו לבד, ריקני ובלי אהבה .
בעת שנשלח לבצע משימה, הוא פוגש בחורה שבה הוא מתאהב כל כך.
המוסד מתנגד לקשר בניהם, משום שהסוכן עלול להיחשף ולסכן את הכל.

בספר קיים המון מתח וריגול, שקרים, אהבה גדולה שעולה על כל הסכנות בדרך.

שרותי הצבאי עבר עלי ביחידה סודית מאוד של המודיעין. כמובן שגם היום, אחרי שעברו כל כך הרבה שנים מאז לא אוכל לספר מה ידעתי. מה שכן אוכל לומר שבמחלקה שלי עבר חומר מאוד מסווג. אני הייתי רק פקידה קטנה של סא"ל, אולם תחת ידי עברו חומרים מעניינים ביותר. השבועות הראשונים בענף בו הייתי היו לי כחלק מסרט ריגול מעולה. מיטב הספרים שקראתי על הנושא ומיטב הסרטים שצפיתי בהם לא הכינו אותי לעולם האמתי של המידע שמגיע עד אלינו. אחר כך, כמו הרבה דברים בחיים, התרגלתי. אבל אני זוכרת בברור כשהייתי עוזבת את המחנה ויוצאת החוצה, תמיד היתה עוברת לי מחשבה בראש: אנשים הולכים עכשיו ברחוב והם לא יודעים מה מצפה להם. הם לא יודעים שום דבר. ואולי יותר טוב ככה.

הספר "אהבה אסורה בפטרבורג" נותן הצצה אל העולם הזה של איסוף חומר מודיעיני ושל סגירת חשבונות עם אנשים חורשי רעה על המדינה שלנו. תחושה נפלאה שיש שם בחוץ קבוצות של אנשים שהמדינה מאמנת אותם לשמור עלינו כדי שנוכל להרוויח עוד קמצוץ של זמן או קורטוב של שקט. אנשים שעושים עבודה שחורה מאוד, שגבולותיה דקים והיא בעיתית ברמת הפרט.

הספר מספר גם על אהבות גדולות, שאולי אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם סוג כזה של מקצוע. על אהבה לאישה, אהבת הורים וכמיהה לילד. על התנגשויות, על היקרעות פנימית וחוסר יכולת לחיות בתוך השקר הקבוע. ועל יומיום שצריך לשרוד את כל זה.

לעיתים הספר גדול מהחיים, רחב מהם ולעיתים הוא החיים עצמם.

רומן ריגול שעיקרו אהבה עזה והיחסים שמתפתחים בין איש "המוסד" - יוגב, הנמצא בסנט פטרבורג המקסימה, במסווה של איש עסקים קנדי, לבין אנה היפה - בעלת חנות ספרים. האהבה שהחלה במסעדה שבה נהגו השניים לאכול מידי צוהריים, מתפתחת במהירות, למורת רוחם של מעסיקיו - אנשי "המוסד", ומאיימת למוטט את חומת החשאיות שיוגב בנה סביבו.
יוגב, שנישואיו וחייו כאן בארץ, בערבה הלוהטת, הגיעו לקיצם, מנסה לפתוח דף חדש בסנט פטרבורג הקפואה והרחוקה - שאליה נשלח במסגרת עבודתו.
וכך מתאר יוגב את הדקות הראשונות של פגישתם במסעדה:
"...וכשהנידה ראשה צנחה קווצת שיער אל עיניה, והיא החזירה אותה למקומה בתנועה איטית...ניסיתי להתעלם ממנה...הבחנתי בתנועה נוספת שלה, הייתה זו בסך הכול תנועה קלה של לשונה, קצה לשונה, שהשתרבב קלות והרטיב את זוויות שפתיה..."
ועוד.
"אני אדם בן ארבעים. הייתי עם אישה למעלה ממחצית חיי. הייתי מאוהב באשתי...וגם נערות ליווי יפות לא עוררו בי דבר...מה יכול להיות קסום כל כך בקצה בקושי-נראה של לשון המרטיבה את קצות שפתיה היבשות של אישה זרה. יפה אמנם, אבל זרה. או בתנועת היד האיטית, המסלקת בלי משים קצוות שיער שחור שמתעקשת לנשור ממצחה אל עיניה המלוכסנות..."
ולפני סיום.
"קורי קסם נטווים אט אט, בטרם מתרחשת אהבה. וקורי הקסם הנמשכים מאנה, דקים ובלתי נראים, עטפו אותי לאיטם כבר שבועות אחדים. ידעתי שאם לא אקרע אותם בעודם דקים, הם ייהפכו, כמו קורי עכביש, לעבותות החזקים ביותר שבנמצא."
"יופייה של אנה היה היופי השקט שאהבתי, אך לא רק הוא הילך עלי קסם. יופייה של אישה הוא כרזת פרסומת, ואצל אנה הרגשתי שהתוכן יפה אף יותר מהעטיפה שבה הוא נארז."
זהו, סיימתי.

לא התאפקתי, והייתי חייב להביא מעט מהקטעים - ולו רק קמצוץ מסגנונו המקסים של הסופר.
המחבר משלב, מידי פעם, סיפורי אהבה ומחזות של פושקין, צ'ייקובסקי, טולסטוי ועוד - המשמשים כרקע לסיפור האהבה הנפלא ההולך ונרקם בין השניים. השזירה בין היצירה לעלילה היום-יומית נראית כדבר טבעי - סיפור שנראה כאילו גדל לצידו, בטבעיות - ללא שום חריקות.
**נהניתי מאד.