לפני כשנתיים, עת הייתי בחופשה בלונדון, עליתי יום אחד על הסנטרל ליין של הטיוב (הקו האדום) ונסעתי למזרח העיר. כשירדתי בתחנת רחוב ליברפול, משך את תשומת ליבי פסל המציג את דמויותיהם של כמה ילדים עם מזוודות, ילדה אחת עם בובה וכל אחד מהם מביט לכוון אחר. כשהתעניינתי התברר לי כי הפסל נועד להנציח את אירועי וילדי הקינדר טרנספורט. מתברר כי בשנים 2006-2008 הוצבו פסלים דומים גם בברלין, בוינה ובגדנסק.

זהו הפסל בתחנת ליברפול:

http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/3/31/Kindertransport-Meisler.jpg

לאחר אירועי "ליל הבדולח" משפחות רבות היו מוכנות להיפרד מילדיהן ולשלוח אותם לבד לכל מקום שגרמניה הנאצית לא שולטת בו, בתקווה שיתאחדו עם משפחותיהם לאחר המלחמה שכבר היה ברור שעומדת לפרוץ.

בשלב זה התעורר הצורך למצוא מדינות שיהיו מוכנות לקבל את הילדים. פעילות דיפלומטית התנהלה בכל רחבי העולם בעניין הפליטים. מדינות כמו צרפת, הולנד, שווייץ ועוד, היו מוכנות לכך בתנאי שמדובר בקבלת כמות קטנה של ילדים.

בבריטניה לחצו הארגונים היהודיים על הממשלה כדי שתכניס כמה שיותר ילדים יהודים פליטים לבריטניה. בישיבה שהייתה ב- 21 בנובמבר 1938 (לאחר ליל הבדולח) קיבלו הארגונים היהודיים אישור להכניס ילדים יהודיים רבים לבריטניה, ולאפשר להם לשהות בבריטניה במעמד מהגרים-במעבר. האבסורד הוא שהייתה זו בדיוק אותה בריטניה אשר אחר כך חסמה את חופי הארץ בפני פליטי המלחמה וניצולי השואה אשר ניסו להגיע לכאן.

הספר "נערה מברלין" מספר את סיפורה של משפחת קליין בברלין של סוף שנות ה-30 וממשיך עם סיפורה של רוזה, הבת האמצעית של המשפחה, אחת מילדי הקינדר טרנספורט אשר נפרדה ממשפחתה בגיל 15 וכמו ילדים רבים אחרים לא שבה לראותם עוד לעולם. הספר כתוב נפלא ומתאר היטב את קשיי הקליטה של נערה מתבגרת (בעלת עוצמות נפש בלתי רגילות) בארץ זרה ובמשפחה זרה. אני מניח שזהו לא רק סיפורה של רוזה קליין אלא גם של רבים אחרים. פרט לכך יש בסיפור גם קצת רומנטיקה, עיסוק ביחסי הורים – ילדים ותיאורים של לונדון תחת הבליץ של חיל האוויר הגרמני.

ספר מצוין, כתוב נפלא והסיפור ההיסטורי שהוא מספר חזק יותר מכל דבר. הייתי אומר אפילו ספר חובה לכל מי שמתעניין בתקופה הזו ורוצה להכיר עוד פרק בהיסטוריה של העם היהודי.

סגרתי את הספר ונשארתי עם תחושה כואבת וקשה...
הרהרתי על רוזה - הנערה מברלין. הרהרתי על ילדי ה ״קינדרטרנספורט״ שנשלחו ללא קרובי משפחה ללונדון כשהמטרה היא להציל אותם.
עצוב. כואב. מעטים ניצלו. רבים מתו.
הספר כתוב בצורה טובה בעיני. מרתק, אמין, מרגש.
כשהתחלתי לקרוא אותו חשבתי לעצמי , עוד ספר על הנושא הכואב. האם ידמה לאחרים?
להפתעתי, הוא נגע בצורה אחרת בנושא. הוא הצליח לרתק אותי, ללמד אותי, והחשוב , לרגש אותי.
ממליצה מאוד.

קראתי את הספר בנשימה אחת ובכל זאת לא הפסקתי להכות על חטא שמא אני מבזבזת זמן יקר שאפשר להקדישו לספרים טובים יותר על המדף. מחד זהו רומן רומנטי, שטחי לכל דבר ומאידך הרקע, מלחמת העולם השנייה, עם כל רובדיה, והמטען הרגשי שלנו כלפי תקופה זו. שני רבדים שעומדים בסתירה.
הספר הוא רומן רומנטי לכל דבר, כתוב באופן פשוט, באצטלה של רומן מעמיק עם מובאות היסטוריות מדעיות. אך את זה ניתן לסתור בנקל.
יש חלקים מענינים בסיפור, תחושת החוסר אונים של היהודים שנשארו לכודים באירופה ללא יכולת בריחה למדינה שתהא מוכנה לקבלם, מועברת היטב. בשל קטעים אלה לא סיווגתי את הספר כ"בזבוז זמן" אלא כ"לא משהו" ואכן זו תחושתי כלפיו

היתה לי קצת בעיה עם כשרון הכתיבה אבל סביר

לבד בברלין זה לא - אבל לא זוכר ספר אחר שקראתי כל כך מהר בתקופה האחרונה.

אני יושב באוטובוס קורא את הספר הפצצות שנופלות על אנגלייה ההרס המלחמה ולא מבין איך אנשים (לא יהודים - פשוט בריטים) הצליחו להחזיק ככה...להמשיך ללכת לעבודה לימודים ובכלל לנהל חיים כשלפתע האזעקה עוצרת את מרוץ החיים - כולם יורדים שוכבים מתכופפים מביטים למעלה לחפש את היירוט או מניחים ידים על הראש וקוברים א המבט באדמה אבל אחרי דקה שומעים את הבום וכולם ממשיכים הלאה (עבודה, לימודים....) ואני קולט שלכל דבר מתרגלים והכל יחסי. ואם פה במרכז אנחנו לא מבינים איך חיים באשדוד - באשדוד בטח לא מבנים את האשקלונים שהם מבחינתם לא מבינים את המטורפים מזיקים וכרמייה......

אפשר לחלק את הספר לשני חלקים - החלק הגרמני והחלק האנגלי.

החלק הגרמני זה החלק שאנחנו בתור יהודים וישראלים מכירים כל כך טוב - החלק שישר נוגע בנו מכאיב לנו. אתה נשאב לסיפור מזדהה עם הדמויות - אותן דמיות יהודיות שלמדנו עליהם בבית הספר, אנשי מעמד הביניים+ בגרמניה שרצו להיות גרמנים אבל הגרמנים לא נתנו להם - ומבין טוב מאוד על מה אנחנו נלחמים ולמה אחרי הכל תמיד נמשיך להתאחד כאשר הצרות נוחתות עלינו.

המעבר לאנגליה שם משנים קצת פאזה - וזה הופך לסיפור התבגרות בצל המלחמה.....כבר לא קשור כל כך ליהודים - פשוט פליטים. אבל כן סיפור מרתק למרות שהמרווחים גדולים מדי - מלחמות מהוות תמיד תפאורה טובה.

התקווה שלנו בתור ישראלים ויהודים - שבסוף יעלו לארץ ואז ייסגר המעגל. זה לא מתרחש לא בגלל שהסופר לא רצה סוף טוב - פשוט כי לנו מנקודת המבט הישראלית זה נראה סוף טוב (אבל כנראה שרק לנו)

ומשהו קטן ואחרון לפני סיום משהו שאני מבין עכשיו. שאני שגדלתי על הסיפורים, שידעתי שלסבתא היו שבעה אחים שלמוכר בקיוסק היה מספר על היד ואמא הקפידה לקנות ממנו כי "הוא עבר כבר מספיק" ברור לי שספרים על התקופה הזאת תמיד יעוררו בי משהו אבל מה לגבי דור ההמשך? צריך להתעקש על זה - או אולי זה רק טוב שהזמן יעשה את שלו?

אילו הייתי חייבת לבחור עשרה ספרים בלבד שיהיו על מדף הספרים שלי - "נערה מברלין" לא היה אחד מהם.
צר לי, אך הוא גם לא היה נכלל ברשימה של חמישים ספרים, ואפילו לא של מאה.
יש פער גדול בין חלקו הראשון של הספר שמתרחש בגרמניה ומתאר היטב את ההשפעה של עליית הנאציזם על חיי היהודים, לבין חלקו השני שמתרחש באנגליה ומתפזר לכל עבר.
הכתיבה מסורבלת, לא נוחה, לא נעימה. יש קיצורי דרך לא מובנים, דילוגים בזמן שמקשים על רצף הקריאה. מצאתי את עצמי שוב ושוב מדפדפת לאחור כדי להבין באיזו תקופת זמן נמצאת כעת רוזה.
ועוד שתי הערות קנטרניות:
1. לכל אורך קריאת הספר לא יכולתי להימנע מהשוואה לספר אחר עם המילה ברלין - "לבד בברלין" - שהיה מרתק, מרגש, נוגע ללב, השאיר חותם עמוק ואין כל ספק כי אחזור לקרוא אותו שוב ושוב. זה לא הוגן לשפוט כך את "נערה מברלין" (שהמילה "ברלין" לא מופיעה כלל בשמו המקורי) וזו, כפי שציינתי, הערה קנטרנית.
2. לאחרונה קראתי מספר ספרים של מחברים בריטיים. כולם היו אכזבה רבתי.

מחובר לסיפור. אימא שלי היתה מילדי הקינדרטרנספורט. עם זאת בחלק מהספר ישנם תיאורים מאוד מפורטים של נוף, רחוב ובית שלטעמי ארוכים ומפורטים מידיי.
בסך הכל ספר קריא וטוב ועוד סיפור מסיפורי מלחמת העולם השנייה.

אני אוהבת ספרים בנושא השואה,כל מה שקשור אליה תמיד עיניין והחריד אותי בו זמנית.
נתקלתי בספר הזה במקרה,מוכרת בחנות ספרים המליצה לי עליו והחלטתי לנסות-לא התאכזבתי!
הספר מציג תמונת מצב ריאליסטית של התקופה האפלה ביותר בתולדות היהדות,ועושה זאת דרך עינייה של ילדה קטנה.העלילה עוקבת אחר חייה והופכת ליותר מעניינת מעמוד לעמוד.
הופתעתי למצוא רומנטיקה בין דפיו ומהיכולת של הסופר לשלב אותה בתקופה נוקשה זו,דבר שהופך את הספר לכה מרתק.

עד היום,חודשים מספר לאחר שסיימתי את הספר,אני מתקשה להאמין שדמותה של רוזה הוא פרי דמיונו של הסופר ולא אדם אמיתי.

ספר מצוין. כתוב בצורה סוחפת, קשה להניח אותו מהיד. אחרי שמסיימים לקרוא ספר כזה קשה מאוד להתחיל לקרוא משהו אחר. תמיד אני מרגישה מעין נפילה או אפיסת כוחות, אחרי שאני קוראת ספרים על שואה, ובמיוחד כאשר מדובר על הספרים שהם טובים. אין ספק שמדובר בספר מיוחד שמאפשר עוד מבט על התקופה ההיא, שהיא תמיד עבורי קשה "לעיכול".