אני לא יודע מה משך אותי מראש לספר הזה, לכך שהחלטתי לרכוש אותו למרות שזה קרה בעת בה החלטתי שיש לצמצם ברכישת ספרים חדשים עד לקריאת הערימות שלא קראתי, ובמיוחד של ספרי מתח חדשים.כנראה ששילוב ההמלצות של דייויד בלדאצ'י, לי צ'יילד, הרלן קובן וג'יימס פטרסון, לצד חותמת 'מחבר רב המכר פרויקט X' שברו את חומת ההגנה שלי לרסיסים. טעיתי, הייתי צריך להקשיב לאני העצמי שלי, שזה שגרם לי להסס רגע לפי שהעברתי את כרטיס האשראי בקופה בחנות החביבה עלי (שהיא בתוך כתלי בית חולים, דרך אגב, אבל זה כבר סאמת סיפור אחר).

אז ככה. זה לא. לא עשה ועדיין לא עושה לי בכלל. זה ספר של ז'אנר שמשום מה מגדירים אותו כמתח. הוא ממש לא. היום, כשבמקרה נתקלתי במבצע בספר הראשון, ההוא שמוזכר בפסקה לעיל בתור אחד מהמניעים לפשע, גם הבנתי איך בדיוק אני יכול להגדיר אותו במשפט אחד ארוך: זה ספר בסגנון של סרטי ג'יממס בונד מהתקופה של רוג'ר מור החלקלק, אבל כשמקומו משלבים לתוך העלילה את הג'יימס בונד הנוכחי.

כן, אסור להגדיר את 'האיש משומקום' ועוד אחרים שדומים לו כספר מתח. זה ספר פעולה, ספר אקשן, ספר שעושים ממנו משחק מחשב זול במיוחד, או סרט שמיועד ישר להפצה בכבלים ולא יותר מכך, עם כל הנרטיבים הכי מעצבנים וחהכי שחוקים שיש לגבי הגיבורים האלה: מלא מלא כסף, אי אפר להרוס את הנשמה שלהם שהרוסה גם כך ומאוד מעונה, יש להם את העבר האפל הזה, הם הולכים להציל את העולם, הוא מרסס ומחסל את אויביו בלי בכלל שהם רואים אותו, והוא נכנס לחדרים מבוצרים כי הוא יודע לעשות את זה בקלות - די, זה כבר באיזשהו שלב התחיל להעיק ולגרום לי להרגיש רע מאוד עם גופי הרופס, במיוחד שהגיע הקטע הבלתי נמנע בו הוא מסתתר באיזו בקשה בשום מקום ומטפל בעצמו, איך לא.

מה שמרגיז במיוחד בספר הזה, שגם כספר אקשן ההתחלה שלו דווקא מבטיחה, כלומר אקשן, וזה בסדר. אבל פתאום מתברר ש-90% מהספר הופכים להתנהלות במקום אחד, מול רב רשע בסגנון הבונדי שיודע לחמוק מתחת לכל ראדאר עם מלא המצאות כאלה ואחרות, וזה נמשך, נמתח, עד שהוא כמובן מצליח להיחלץ ואף להגיע למשימה שהוא הבטיח לעצמו לבצע.

אני מתקשה להבין כיצד הספר הה קיבל ביקורות טובות. באמת. אני מתקשה לחשוב על מצב שאני הייתי כותב דבר כזה, מי היה מפרסם אותו בכלל?

וכמו בכל סרט אקשן נורמלי, משאירים מקום לפרק הבא:
"מעברו לקו הטלפון הקטוע בקעה הברה בודדה: "כן".
הוא זיהה את הקול בתוך חלקיק שניה.
זה היה קולו של ג'ק.
מבלי להרחיק את הטלפון מפניו, אוואן שמט את ראשו בהתנצלות ונסוג מהאור".

האם יכול אדם לברוח מעצמו? האם הוא יכול למצוא מקום בו הוא ישתחרר מנטל באופן מוחלט? האם הוא באמת רוצה להשתחרר מכל מה שהוא עשה ומכל מה שהוא האמין בו? ומה לרכילות ולאדם כזה, האם היא יכולה לפגוע בו? זה מה שעומד בלב הסיפור הזה של גרהם גרין, שהפעם לוקח את קוראיו למעמקי אפריקה עם גיבור שרוצה להשאיר מאחוריו את הכל, את עבודתו ואת תשוקתו לנשים, כי פשוט הפסיק לרצות ולהאמין בהילך ובערך חייו.

הגיבור שט למקום הרחוק ביותר שיכול לקחת אותו אל הנהר. הבחירה באפריקה, מתברר אחר כך, אפילו הייתה מקרית משהו. כשהוא מגיע בסופו של דבר למושבה לטיפול במצורעים בקונגו שמפעיל מסיון, מבחינתו זה בדיוק החור של האלוהים, מקום שמוכן לקבל אותו כמות שהוא ואולי אפילו מצליח להציע לו סיכוי להשיג את ההיעלמות לה הוא משתוקק, גם מול האלוהים וגם מול עבודתו.

הבעיה היא שהחיים לא ממש פשוטים. אף פעם לא. התגלגלות עניינים, כזו שבה הוא מתנהל בעצם בדרך שונה ממה שהוא התכוון לה, מובילה אותו להתמודדות עם התושבים הלבנים של עיר המחוז. אז הוא מגלה שהרכילות ממנה נסע לקצה העולם לברוח, לא עוזבת אותו. אז הוא מגלה שהעולם שלנו קטן, וכל ניסיונותיו להתמודד עם כך לא צולחים לו, ומשם, למרות שבשלב מסוים הוא מתחיל להרגיש מאושר, העניינים מדרדרים מאוד עד הסוף הטרגי והמיותר.

גרהם גרין הוא סופר של אנשים. את האנשים שמסביב לגיבור קל ללמוד. כל אחד מהם משורטט היטב כדי שנבין מה מניע אותו ומה מרכיב את חייו.

מצד שני תיאורי הנוף המעטים באים רק כדי לשרטט מפה כללית של אזור העלילה, כדי לתאר את התמונה אליה נכנס הגיבור, והם גם עוזרים לשמש את המסר. הבוש שמשנה צורתו ולא נותן לשבילים להתפתח בו למשך זמן ממושך מדי, הנהרות שעולים וגואים והופכים כל נסיעה למסע של כמה ימים, הספינות שמגיעות באיחור של שבועות, כל אלו לא מצליחים לעמוד כחומות מגן מול העולם כולו והעבר, ומול אנשים שלשונם קלה בפיהם ואין להם בעיה להפוך גוזמאות לאמת לאמיתה, מעין אמת שפוגעת בסוף בכולם אחד אחר השני.

והמסקנה בסופו של דבר ברורה: אי אפשר לברוח מהעבר, ולעולם יש את המנהג הקבוע שלו שבו ממשיכים לצעוד קדימה, ולא משנה מה קורה.

(נקרא בהדפסה הרביעית של מהדורת המקור מ-1974, בספריה לעם של עם עובד מספר 66)

אם צריך רק משפט אחד כדי לתאר את הספר הזה, אז לדעתי הוא צריך להיות 'ספר עבור אוהבי ספרים'. אבל, לשם שינוי כשנושא עולה על הפרק, הוא לא מוביל למאבק בין חובבי ספרי הנייר לבין חובבי הספרים האלקטרוניים. לידי דידו של המחבר, רובין סלואן, זה לא משנה איך קוראים את הספר, העיקר לקרוא, העיקר להיכנס לעולם שבוראים עבורנו, חובבי הקריאה, אותם סופרים עתירי דמיון ויכולת כתיבה, ואם אפשר גם בדרך לפתור תעלומה בת כמה מאות שנים, אז מה טוב.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שסלואן, כנראה, הגיע לכתיבה דרך התמודדות עצמית עם השאלה האם ספר מיועד להדפסה או שאפשר לקרוא אותו באופן אלקטרוני, ומה בכלל החשיבות של הדפסת ספרים כיום, טכנולוגיה שנמצאת כ-500 שנה בלבד. לאורך כל הספר הוא מצעיד את הקוראים על הקו הזה, בין עולם קריאה ישן ולבין העולם המודרני בו גוגל סורקת ספרי נייר במטרה להפכם לדיגטליים, בו קוראים את החדשות במהירות בדפי אינטרנט שמתחלפים במהירות עוד יותר גדולה, שבאמצע נמצאת חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה שהיא מעין מקום אפל עם ספרים עתיקים ומשונים שקוראיהם הם בעיקר אנשים מבוגרים, אבל גם כמה צעירים עוד נמשכים לספרים שנמצאים בקדמתה כדי להצדיק את שמה כחנות ספרים.

ובסופו של דבר זה גם מעין ספר שטומן בקרבו חידה שמקורה בימי תחילת הדפוס, חידה שלא בטוח שאפילו האמצעים המודרניים של ימינו מסוגלים להתמודד עמה, חידה שמראה שבסופו של דבר יש גבול גם לכוח מחשוב, גם לעולם שגוגל מנסה ומצליחה לעצב עבורנו. אחד המשפטים שמופיע לקראת סוף הספר אולי מתאר אותו יותר טוב מכל: "להקים יחידת מבצעים מיוחדים שתעבוד עם חברות הפועלות בצומת שבין ספרים לטכנולוגיה ותנסה לפתור את התעלומות שנאספות בצללי המדפים הדיגיטליים".

אני לא רוצה לחשוף פרטים לגבי העלילה עצמה ולגבי החידה שנחשפת בספר, אבל אני כן יכול להבטיח לכם חוויית קריאה נהדרת. בלי להיכנס ליותר סיבוכים ובלי להשתמש במילים גבוהות, אלא בשפה יום יומית קלילה, מצליח סלואן להוביל את הקורא עד הסוף המפתיע משהו, תוך שהוא גם נוגע במערכות יחסים שנוצרות, נבנות ומתפרקות, בעבר ובהווה, כדי להזכיר לנו, שלא נשכח, גם חשובים החברים והאנשים שמלווים אותנו בדרך.

ספר מומלץ שתתקשו להניח מהיד, במיוחד אם אתם באמת מגדירים את עצמכם כאוהבי ספרים.

כשאלן קרלסון מבין, כמה שעות לפני מסיבת יום הולדת ה-100 שלו, שהוא ממש לא מעוניין בחגיגה המשעממת שמכינים לו בבית האבות במאלמשפינג אליו כפו עליו להיכנס, הוא עושה את הדבר שהוא מכיר יותר טוב מכל: לצאת להרפתקה. זה מתחיל ביציאה דרך החלון ובמסע זריז לתחנת האוטובוסים המקומית בעיירה מאוד מנומנמת באזורים היותר אבודים של שבדיה, וזה נגמר בסופו של דבר במקום בילוי אקזוטי בו, יחד עם חבורה משונה של אנשים שאיכשהו נדבקת אליו לאורך הדרך, הוא מצליח למצוא מה שהוא בעצם חיפש לאורך כל חייו הסוערים: שקט, שלווה, הימנעות משיחות על דת ופוליטיקה, אך בעיקר כוסית משקה טובה כי אחרת כמובן אי אפשר לנהל שיחה.

"הזקן בן המאה שיצא מהחלון והנעלם", בתרגום מוצלח ששומר היטב על בדיחות הדעת בו נכתב הספר, הוא ספר על איש שלא מוכן להיכנע למוסכמות ומצליח, איכשהו, לפגוש לאורך כל חייו אנשים שהשפיעו על גורל העולם, ובדרך, להשפיע עליו בעצמו ובאופן מהותי למדי. הוא מתחיל בבלגאן, ממשיך בבלגאן וגם נגמר בדיוק באותה צורה.

גיבור הספר הוא טיפוס הזוי שבעצם לא למד דבר בחייו ולא מצטיין בכלום חוץ מאשר לפוצץ דברים. הוא בן אדם פשוט, עם דרישות פשוטות, חסר מורא ואחד שיודע לנצל לובתו כל מצב אליו הוא נקלע, ולא משנה עד כמה הוא קשה, בזכות חוכמת רחוב טבעית. מכיוון שהוא גם מתרחק כל נפשו בו מפוליטיקה, אין לו גם בעיה להתנגח עם שועי עולם ולפעמים לשים אותם במקום, ואין לו כל בעיה להמציא סיפורים ושקרים כדי לקדם את ענייניו, שבדרך כלל מסתכמים בהשגת ארוחה טובה וכוסית ייש טובה לא פחות.

הטיפוסים שהוא אוסף מסביבו במסעו האחרון הם אנשים סתגלתניים לא פחות שגם הם איכשהו מסתדרים בעולם בזכות איזשהו קול פנימי שמנחה אותם ולאו דווקא בגלל שכלם הישר. כולם גנבים, פושעים ונוכלים, רק שהם עושים זאת בלי ממש להזיק לאף אחד ובדרך צבעונית מיוחדת לכל אחד מהם. החיבור ביניהם ובין גיבור הסיפור מבתצע בקלות וכמעט באופן טבעי למרות הפרשי הגיל ולמרות מעשיהם עד אותו רגע בו הם פוגשים בו. מטבע הדברים כמעט, גם כשהם נקלעים לצרה הם מצליחים להיחלץ ממנה בדרך מקרה מגוכחת, ואפילו להמציא סיפור שמתאים בדיוק למה שהם צריכים לומר כדי לכסות את עקבותיהם.

"הזקן בן המאה שיצא מהחלון והעלם" הוא סיפור מצחיק שלא מחפש לשים מראה בפני אף אחד אלא פשוט להצחיק. צריך דמיון מופרע במיוחד כדי להמציא סיפור כזה ולשלב בו אירועים היסטוריים בצורה כל כך מעוותת, ואת זה כנראה יש בשפע ליונס יונסון השבדי שזהו ספרו הראשון. אולי כמו העיתונאים צמאי הסיפור הטוב שמלווים את הסיפור גם הוא נאלץ לבלות זמן רב מדי בעיירות שכוחות האל של אזורים בשבדיה שאף אחד לא מגיע אליהם אלא אם הוא ממשיך צריך, כך שהיה לו הרבה זמן לחשוב ולהמציא.

מצד אחד אפשר לומר על משחק הציד של הרלן קובן שהוא שוב מוכיח עד כמה הסופר המחונן הזה יודע לחבר דמויות לסיפורים וסיפורים לדמויות ועד כמה הכתיבה שלו קולחת, ואפילו לומר שיש כאן התקדמות מסוימת בנושאי הכתיבה שלו - הוא לא מפחד הפעם לגעת בקו שמפריד בין עבודת דיווח עיתונאית לבין יצירת אירוע לשם דיווח, ולא משנה עד כמה נורא הנושא של הדיווח (ואין ספק שניצול קטינות לצרכים מיניים הוא אכן נושא נורא), והוא מתקדם גם בכך שהוא משלב, כאילו לאחר יד, את החיים המודרניים של הצעירים יותר ופחות ברשתות החברתיות כמו פייסבוק וטוויטר, אבל באיזשהו מקום סיימתי את הספר בהרגשה שיש כאן פספוס.

בעוד החלק הראשון של הספר מרתק כמו תמיד ומקשה מאוד לקורא ספרי מתח להוריד אותו מהיד כדי לנוח, וקצב ההתקדמות של העלילה הוא בקו נהיר שמוביל היטב מנקודה לנקודה ובונה היטב את הסיפור ואת הוספת הדמויות מסביב, במחצית השנייה שלו, אולי בגלל הצורך להוסיף מאבקי כוחות תוך מערכתיים שאינם קשורים ממש לסיפור עצמו, יש הרגשה של מעין חיבור קשרים בכוח.

סיימתי את הספר מפהק משהו עם הרגשה משונה שלקובן היה הפעם סוף ביד שהוא חשב למוצלח ואז הוא חיבר לו בכוח התחלה לא רעה ואמצע בינוני מאוד. לי זה נראה מעין חיבור מאולץ, ואפילו נוטה לשעמם קצת. ויותר גרוע מכך, נראה היה שקובן הפעם החליט לקצר לוחות זמנים ולכן פשוט החליט לדלג על חלקים מסוימים מתוך הבנה שהכתיבה המצוינת שלו אולי תצליח להסתיר את החוסר.

אבל היא לא. לפחות לדעתי יש כמה מסקנות בספר הזה שלא ממש ברורות כיצד הגיבורה שלו מגיעה אליהן. הסוד הנורא, שמתגלה בחלקו האחרון של הספר וכמובן מוביל לפתרון התעלומה, הוא פתאום משהו שנראה ברור מאליו. אין מספיק פירוט למה שהוביל את החבורה לבצע אותו חוץ מכמה תיאורים כלליים ולא ממש מתחייבים, ועם הסיום, שמוביל למציאת האשם הגדול בבלגאן, יש מוצגים כמה פרטים שלכאורה היינו אמורים כבר לדעת אותם, אבל הם הוצגו למעשה בפעם הראשונה.

"משחק הציד" הוא אמנם ספר מתח קריא, אבל הוא ממש לא מהטובים שבספריו.