ביקורת ספרותית על תשעה ימים מאת טוני ג'ורדן
ספר בסדר

---

באחד מהציורים של הצייר ורמר, בן המאה השבע עשרה, נראית נערה אלמונית. הפער בין בגדיה של הנערה, הנראים מתאימים לדלת העם של תקופת הציור, ובין מה שנראה כעגיל פנינה יוקרתי שהיא עונדת, יצר סקרנות אצל רבים. כך נולד הספר "נערה עם עגיל פנינה" ובו טרייסי שבלייה מנסה לתת לנערה זהות, למקם אותה בסביבתו של האמן ולהכניס מסגרת לסיטואציה שהביאה את הנערה לענוד את העגיל, ואת הצייר לצייר אותה. כך נפרשת בפני הקורא יריעת חייו של ורמר, ושל הולנד בתקופתו. רסטורציה שנעשתה לציור לאחר זמן הראתה שככל הנראה אין זה עגיל פנינה, אלא עגיל מתכת פשוט, כך שהסיפור אין לו כבר על מה להתבסס, אבל הוא יפה בכל זאת.

ולמה אני כותבת את זה כאן, ולא בדף הספר של "נערה עם עגיל פנינה", כמתבקש? נכון. צדקתם. כי יש קשר לספר הזה. גם הספר הזה נכתב בהשראת תמונה. הפעם לא יצירת אומנות צבועה בצבעי שמן מהמאה השבע עשרה, אלא תצלום מימי מלחמת העולם השניה, אבל העיקרון יפה. את התצלום, מעובד בצבע, אפשר לראות על כריכת הספר. המון אנשים וביניהם חייל הגוחן אל נערה ונפרד ממנה.

בניסיון להכניס מסגרת לתמונה - מי החייל, מי הנערה, מה הנסיבות שבהן צולמה התמונה, מה הסיפור של האנשים המצולמים בה ומה עלה בסופם, מביאה טוני ג'ורדן תשעה אנשים כדי לספר סיפור. ואם המספר הזה נראה לכם גדול, אז הוא לא רק נראה. בנוסף תשעת האנשים חיים בארבעה דורות שונים. הם מספרים, כל אחד בלשונו הייחודית ובהתאם לאישיותו על יום אחד, משמעותי בחייהם. תשעה אנשים, תשעה ימים. זו המשמעות של שם הספר. התמונה כנראה לא מספיקה, ולכן ג'ורדן הכניסה גם חפצים משמעותיים שעוברים בין הדורות - מטבע ישן, ותליון יקר.

ועכשיו לשאלה המתבקשת הבאה. איך הספר? טוב, אז קשה לי להגיד. התחלתי לקרוא, והקריאה לא זרמה. אז הנחתי את הספר על השידה שליד המיטה. כך שאם עיתונאי מזדמן נורא ירצה לראיין אותי, וישאל את השאלה "איזה ספר מונח עכשיו ליד המיטה שלך" תהיה לי תשובה בשבילו. כך הונח לו הספר, ובכל פעם קראתי ממנו כמה עמודים. את חלקם קראתי אפילו כמה פעמים, כי לפעמים נשמטה לי הסימניה, ולפעמים הייתי צריכה לחזור אחורה כדי לזכור על מה מדובר. אז עיתונאי לא פגש אותי למרבה הצער, אבל כן היה משחק טפשי באיזה פורום, שביקש לפתוח בעמוד 87, ולהעתיק משם את המשפט השישי. הנה הוא:

"אמא לא מתכוונת בשום אופן לרמוז שקוני עשתה משהו לא ראוי, על אף היעדר דמות אב בחייה, שכן לפעמים, כשגבר הוא שתיין, מוטב למשפחתו בלעדיו".

המממ.... העתקתי. והמשכתי לקרוא. וכך עברו להם הימים, ובכל יום קראתי 4-5 עמודים, וזהו. כלום לא התחבר לכלום. ואז הגיעה "בצורת הקריאה" שכתבתי עליה, אותם ימים שמחוייבויות משפחתיות מנעו ממני להגיע לספריה. ואז לקחתי את הספר והמשכתי ברצף. גם כאן נזקקתי לדפדופים הלוך וחזור כדי לזכור מי הוא מי. וקצת אימוץ מחשבה כדי להבין באיזו תקופה אנחנו נמצאים, ומה הקשר של דמות הדובר לדמויות האחרות שכבר קראתי עליהן. ראיתי כאן באחת הסקירות המלצה: "המלצה שלי לכתוב על פתק את שמות הדמויות המצטרפות לאט לאט לעלילה ואת הקשרן בשתי מילים. כך ניתן לעקוב בקלות אחרי העלילה." אז זה נכון, וזה מה שצריך לעשות כנראה. בד בבד, זו גם תעודת עניות לספר אם זה מה שנדרש. בעיקר אם לא מדובר בסאגה בת אלף עמודים, אלא בספר דקיק, המונה בעברית 236 עמודים. רציתי לכתוב רשימה כזאת, אבל זה הורס חלק מהספר ומהווה קלקלן. אז החלטתי לעזוב.

בסופו של דבר סיימתי את הספר. הוא נחמד, אם כי לא מדהים. מספר פרק בהיסטוריה של אוסטרליה, ובהיסטוריה העולמית של כולנו, וכתוב יפה. אם כי גם אותו הוצאת "כתר" התעקשה להדפיס באותו גופן שמעצבן את העיניים שלי, זה עם הצד"י הסופית הנוטה באלכסון.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על תשעה ימים