“הספר "תשעה ימים" נכתב בהשראת הצילום שמופיע על גבי הכריכה שלו, שצולם במהלך מלחמת העולם השנייה, ומראה בחורה צעירה שנפרדת לשלום מחייל בתחנת רכבת. זה עורר בי אסוציאציה של תרגילים מהסוג שמקבלים בסדנאות כתיבה למיניהן, אבל התוצאה הסופית במקרה הזה נפלאה, מרגשת ובוגרת מאוד: סיפור בתשעה קולות, סיפור שנכתב מנקודת המבט של תשעה אנשים שונים אבל קשורים זה לזה שמתארים כל אחד יום אחד משמעותי בחייהם.
אהבתי את האמצעי הזה שבו השתמשה טוני ג'ורדן. הימים אינם מוצגים לפי סדר ההתרחשות שלהם, וזה הופך את הספר למעין פאזל, כשהקורא צריך לעשות את הקישורים בעצמו, וזה רק מוסיף עוד מימד של עניין לספר שמלכתחילה תופס אותך מהעמוד הראשון שלו.
הכתיבה של טוני ג'ורדן מלאת חיים, רעננה, אינטליגנטית וקלה לקריאה, ומה שהופך אותה למרשימה עוד יותר זה באמת השימוש בתשעה קולות אמינים לחלוטין שהופכים את הספר למעין ספר היסטוריה, למרות שהוא רחוק מאוד מזה. הסיפורים מתרחשים כולם בפרבר מלבורני, והמוטיבים החוזרים ביניהם הם מטבע אחד, תליון, תמונה ושקר שליווה את חייהן של כל הדמויות והשפיע עליהן. הספר נקרא כמו אסופת סיפורים קצרים יותר מאשר כמו רומן, ועדיין היה יצירה שלמה ואחידה בעיניי.
כתיבת רומן מתשע נקודות מבט היא משימה שאפתנית לכל הדעות. הסופר מסתכן בכך שהקורא לא יצליח לפתח מעורבות רגשית כלפי הדמויות. במקרה הזה, ההפך היה הנכון. הדמויות מתוארות היטב, בפרט בהתחשב בעובדה שכל אחת מהן זוכה "להישמע" פרק אחד בלבד. כל סיפור שהסתיים היה פרידה עבורי מדמות שנקשרתי אליה, ונשארתי עם טעם של עוד ורצון ללמוד עוד על הדמויות. אבל בסופו של הספר, שמחתי שקיבלתי כזה מגוון של דמויות שרק העצים את ההשפעה של הסיפור בכללותו.
בשורה התחתונה, מדובר בספר מרגש ומיוחד של סופרת שמצטיינת במיוחד ב"סטורי טלינג", וספר שחלק גדול מהקסם שלו הוא בזכות העובדה שהוא מספק הצצות לתוך רגעים גדולים בחיים "קטנים" ורגילים.”
