• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אלוהים לא מרשה

אלוהים לא מרשה

מאת חנוך דאום

הביקורת של עושים רוח

תמונה של עושים רוח
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
אלוהים לא מרשה

אלוהים לא מרשה

מאת חנוך דאום

הביקורת של עושים רוח

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של עושים רוח
הוצאה לאור:ידיעות אחרונות / ספרי חמד
שנת הוצאה:2007
קטגוריה:ביוגראפיות
הקודמת
nadav_hacohen
לפני 18 שנים

“כבן ישיבה לשעבר וכמי שאורח חיי המגזר לא נקלט אצלו בצורה מוצלחת במיוחד, ספרו של דאום נגע בכל הנקודות”

12/21
ביקורות על אלוהים לא מרשה
הבאה
אייל דקל
לפני 18 שנים

“אהבתי, הסופר חושף את חייו ומחשבותיו גם האנטימיים ביותר, מעניין ושונה.”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה. מכתב 'אני מאשים' לחברת הציונות הדתית על מעלותיה ופגמיה, שהופך לוידוי אישי חסר פשרות וחסר סודות על ילדות נטולת אהבה בצל משפחה קפדנית ומסורתית, המשך חיים בפנימיה על גבול הדיקנסית וכן גיוס מסויט לצבא ומערכת יחסי אהבה שנאה עם הרובה.

הספר הוא מונולוג אישי, אולי אחד המונולוגים הכנים ביותר והחושפניים ביותר שקראתי. במשך מאתיים העמודים הקלילים הייתי צריך כמה הפסקות מים מרוב שהתוכחה מחלחלת והעוצמה של הסיפור נכנסת לעצמות.

לסיכום אחד הספרים המומלצים ברשימה שלי הן לבני הקהילה הדתית לאומית כן לעולם החילוני המבקש להציץ לעולם השכן.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של lovenlight
lovenlight
תמונה של רץ
רץ
תמונה של מלכי
מלכי
תמונה של חמוטל
חמוטל
תמונה של גלית
גלית
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של שין שין
שין שין
7קוראים|גיל ממוצע59|71%נשים

על המבקר

תמונה של עושים רוח

עושים רוח

ותיק
חבר מזה 16 שנים
192 ביקורות•404 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•בלשנות ושפות
תמונה של עושים רוח
עושים רוח
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות192
לייקים שקיבל404
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת33ספרות מקורית20בלשנות ושפות9

דיון על הביקורת

1 תגובה
מתלמד
מתלמד •לפני 12 שנים

קראתי, התרגשתי, מסכים עם ההמלצה, אבל ממש אין כאן אשמה לחברה! בדיוק כמו שאין אשמה לצבא!

ככל שזה כואב, מסתבר שבכל חברה יש נרמסים. בפרט עם הם סובלים מחרדות וכפייתיות. ועדיין הספר מומלץ.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של עושים רוח

סיפורי קנטרברי

סיפורי קנטרברי

ג'פרי צ'וסר

כשנתן אלתרמן פוגש את 'משחקי הכס'.

סיפור קנטרברי לא מציתים את הדמיון כמו ספר טולקין או רובין הוב. הוא מונוטוני ועלילות הגבורה שבו עושים רושם כאילו נלקחו מפיותיהם של ילדים בני שש שמשחקים בחרבות ומחסלים דרקונים.
א-ב-ל!!
החריזה של הסיפורים הופכת את הקריאה לחוויה מפעימה, העושר הלשוני של שמעון זנדבק, המליצה המשתרגת בתיאורים פשוטים יותר. הפיכת העברית לכלי שרת שמרגיש טבעי כל כך עבור אותם אבירים ששים אליי קרב. כל אלו הפכו את הקריאה של הספר לחוויה יוצאת דופן שבסופה קצת הרגשתי נבוך למול שירים רגילים ברדיו וחריזה מקובעת ומצלולים מעושים ומאוסים. הספר לא חידש לי הרבה על חיי האבירים אבל הזכיר לי כמה שהשפה שלנו גדושה ושופעת, מפעימה וחד פעמית, יש בספר הזה כל כך הרבה מילים ששכחתי מקיומן.

תודה רבה לאסנת כספי על ההנגשה שהעשירה את חווית ההאזנה, ושמרה על רוח המצלול והחרוז שהם לב ליבה של היצירה הזו וקריטיים כל כך לשלמותה!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•עושים רוח
2666

2666

רוברטו בולניו

בכדי להתחיל את הספר הזה צריך הרבה אומץ. כדי להמשיך עם הספר הזה צריך הרבה זמן פנוי. כדי לסיים את הספר הזה צריך הרבה יוהרה.
2666 של רוברט בולוניו הוא אוסף של חמישה ספרים שאוחדו להם יחדיו עם חוט מקשר רופף למדי שיש מי שיאמרו שהוא הכרחי והוא את האוסף המשונה הזה לקוהרנטי ואחיד. אני חייב לגלות רמז קטנטן לא על העלילה אלא על הדרך- אין קתרזיס. בספר הזה מרקו לא יימצא את אמא שלו וסינדרלה לא תמצא את הנסיך שלה. כשסיימתי את הקריאה הרגשתי תחושה של- 'מה?'. הרי הבטחתי לעצמי שבסוף כל הסיפור יתיישב ביחד, אבל התשובה שלילית. מעבר לכך אני חייב להזהיר שהחלק הרביעי של הסיפור סובל מחוסר עריכה מוחלט ומרגיש יותר כמו גיבוב רשימת נרצחות מאשר סיפור עם עלילה המורכבת מהתחלה אמצא וסוף.
רוברטו בולניו לא היה לי מוכר לפני קריאת הספר, אבל החלטתי 'ללכת על זה'. אני לא מצטער על הקריאה, למדתי מהספר הרבה, ישנן כמה דמויות מעניינות והדמות האניגמטית של ארצ'ימבלדי עוד ממשיכה להלך עליי קסם חודשים לאחר קריאת הספר. עם זאת אני חושב שעדיף להתחיל עם ספר פחות אמביציוזי של בולניו רק כדי להבין את הלך הרוח של הכתיבה שלו.

לפני 9 שנים•עושים רוח
איש ושמו אובה

איש ושמו אובה

פרדריק בקמן

שבדיה היא לא רק יצאונית נסתרת של מוזיקת פופ משובחת, וסינדרלה טלוויזיונית שבתוך חמש שנים השתלטה על לוח השידורים, והותירה אותנו עם דרמות מרגשות במבטא של הטבח השבדי מ-'החבובות'. שבדיה היא גם מכרה זהב לספרות מצוינת ו- 'איש ושמו אובה' הוא אחת הדוגמאות המצוינות לספרים נהדרים שיצאו מהמדינה הקפואה הזו.

אני בהחלט יכול לראות איך סופר אמריקאי היה רומס את הפוטנציאל של הספר והופך אותו לקלישאת דיסני על חברות אמיצה בין גבר נרגן למשפחת מהגרים. אבל בקמן פרדריק מצליח לעבור בהצלחה את המדרונות החלקלקים עליהם עוברת עלילת הספר. הדמות של אובה אמינה לאורך כל אורכה למרות הפיתוי להפוך אותו לקשיש עם אספרגר, מעין 'שלדון קופר' (מה'מפץ הגדול'). במהלך הקריאה הצלחתי להזדהות בכל מאודי עם האיש שמנסה לשמור את הערכים ששמרו על כבודו במשך שנים לנוכח מציאות משתנה. לא ארחיב על העלילה, רק אבטיח

לפני 9 שנים•עושים רוח
אוק יול: דרך לבנה

אוק יול: דרך לבנה

בן-ציון יהושע

ספר נחמד מאד אבל מאכזב במידה מסוימת. 'אוק יול' מתאר מסע בעקבות מדינות מרכז אסיה, דבר שמרתק אותי באופן אישי, אך למעשה הוא מדבר על הקהילות היהודיות בראשית שנות ה90 באותם מקומות. רקע היסטורי ממוצע ניתן על כל אחת מאותן ערים ואותם מחוזות אבל למעשה ריכוז המידע הוא אודות קהילות ישראל, מספרים החברים, מצב בתי הכנסת, בתי המדרש, בתי החיים והנכונות לעלות ארצה בסופו של דבר. כמו כן רוב הספר מדבר על אוזבקיסטן ושאר הרפובליקות מקבלות מידע מועט כמו למשל טורקמניסטן המרתקת לאין שיעור, קירגיסטן המהממת ביופייה וכדומה. לסיכום הספר מרתק לקריאה אבל רק למי שרוצה לדעת אודות הקהילות היהודיות לאחר קריסת מסך הברזל

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עושים רוח
להסביר לדגים

להסביר לדגים

אהוד בן עזר

ספר מרתק המתאר את כתיבתו של פנחס שדה ואת אישיותו המיוחדת. אהוד בן עזר מנהיר את כלי העבודה של פנחס שדה ומתאר בצורה פשוטה וחסרת פשרות את תהליכי החשיבה את הלכי הנפש ואת הטופוגרפיה האישיותיות של יצירת שדה. לטעמי ניתן קצת יותר מדי קרדיט לחיוביות בכתיבה של פנחס שדה שכן כתיבתו מתוארת בפסימיות, שליליות ובעיקר גבבות של יאוש. הספר מחולק בצורה פשוטה וברורה, ומתאים הן לאנשים שקראו את פנחס שדה ורוצים לקבל עוד נקודות מבט ומן הצד השני לאנשים שאין להם מושג לגבי פנחס שדה ורוצים לקבל הקדמה טובה לכתביו.

לפני 12 שנים•עושים רוח
נוף האדם בסיפורי עמוס עוז

נוף האדם בסיפורי עמוס עוז

אפרים צורף

ספר מוקד ומדויק העוסק באחד מהסופרים הגדולים של המאה העשרים. עמוס עוז מוצג כאן כאמן שקול ומדוד בעל יכולת מופלאה של ראייה חברתית ואנושית, מעין סוציולוג אנתרופולוג ופסיכולוג הדרים בכפיפה אחת בנפש של סופר. אפרים צורף מבצע כאן מלאכת מחשבת בניתוח דמותה של חנה גונן, מעניק נופך מיוחד ויוצא דופן ל'מנוחה נכונה' ומנהיר היטב, אומנם במועט את קופסא שחורה. ספר קצר וקולח למי שרוצה להעמיק חקר ביצירת עמוס עוז.

לפני 12 שנים•עושים רוח
איך מכניסים שש ג'ירפות למטוס?

איך מכניסים שש ג'ירפות למטוס?

תומר פרת

את הספר קיבלתי ב'תמול שלשום' בירושלים לפני שנים כאשר הגעתי וניסיתי להציע אינצקילופדיה ישנה ופני הושבו ריקם בתוספת כוס שוקו חינם וספר על חשבון הבית.
הסיפורים של תומר פרת כתובים ברוח ג'ארל דארל: כיצד לשני ברבורים לבנים בוקע גוזל שחור, איך קרנף גורם לקטטה בין עובדי נמל תעופה, משפחת דובים בה הסבתא מנסה לרצוח נפש את הגורה הקטנה ועוד כהנה וכהנה סיפורים מצוינים ומעוררי מחשבה על בעליי חיים, בני אדם, ובעיקר על הדרך בה אנחנו תופשים אחד את השני.

לפני 12 שנים•עושים רוח
מצעד האיוולת

מצעד האיוולת

ברברה טוכמן

מטרויה ועד ויטנאם. ברברה טוכמן מובילה אותנו כמו שמוביל סופר מתח את קוראיו במסע לגילוי 'מי הרוצח' או במקרה הספציפי שלה כאן. המסע לגילוי מה גורם לאומות ולעמים שלמים לאבד את הראש ולהתמסר לרדיפה חסר פשרות אחר איוולת המביאה בסופו של דבר לנפילתם. כתיבתה של טוכמן מדויקת מאד, היא מתארת כרוניקות של קרבות והחלטות, אסטרטגיות וטקטיקות בצורה מצוינת. נהנתי מהקריאה!

לפני 12 שנים•עושים רוח
שירת השורש של דרך האמצע

שירת השורש של דרך האמצע

נאגארג'ונה

נאגאג'ונה דרך משקפיו של אביתר שולמן. פילוסוף, משורר, הוגה דעות ובעיקר, מסבך לי את החיים. בין התחברות עצמית למהות עצמית, בין מעשה ופריו לבין בחינה של זה ובחינה של אוסף, צריך לקרוא את הפילוסופיה הזו כמו שקוראים שירה לא מוסברת ולא מפוענחת. כמו שירי זן שפוגשים נוסחה מתמטית, הניסיון להיכנס לעובי ההבנה של נגאגרג'ונה עלה לי לפני כמה שנים בכמה לילות נטולי שינה ובשורות אותן שבתי וקראתי חזור וקרוא. לא בטוח שהבנתי הכל לא בטוח שאני רוצה להבין הכל או יכול. הספר הזה היה הופך קרביים בשבילי ופתח לי תאבון רב מאד לפילוסופיה הודית על גווניה!

לפני 12 שנים•עושים רוח

ביקורות נוספות על "אלוהים לא מרשה"

אלוהים לא מרשה

אלוהים לא מרשה

חנוך דאום

״אלוהים לא מרשה״ אינו ספר קליל, אינו משמש לאסקפיזם ואינו מייצג את סגנונו ואופיו הסרקסטי של המחבר.
זוהי אוטוביוגרפיה חושפנית ועמוקה של חנוך דאום שבה הוא פותח ליבו במגוון נושאים שטורדים אותו בחייו:
מערכת יחסים מפוספסת עם אביו, קשיי הסתגלות בישיבה ובצבא, חוסר הזדהות עם הציונות הדתית, ראייה שונה ואישית של היחסים בין אדם לאלוהיו, חילול השבת, בעיותיו הנפשיותֿֿֿ-רפואיות ועוד.
יאיר לפיד שימש כיועץֿ או עורך של הספר (אל תתפסו אותי במילה על מה בדיוק הוא עשה שם) ומרגישים לאורך כל הספר כאילו חנוך דאום רצה שיאיר לפיד ישמש כמספרֿ\מדובב של סיפור חייו - המילה המתאימה היא narrator.
איני רוצה לשפוט את הספר לחיוב או לשלילה שכן זוהי אינה אוטוביוגרפיה בעלת אופי נרקסיסטי אלא יותר עול אישי-אנושי שהמחבר מרגיש שהוא רוצה לפרוק.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אור
אלוהים לא מרשה

אלוהים לא מרשה

חנוך דאום

דמיינו לעצמכם שלצורך העניין, מוניתם לתפקיד של פסיכולוג. אתם יושבים כביכול בקליניקה שלכם ומזמינים את המטופל הבא לשכב על ספת הטיפולים ולספר לכם מה מטריד אותו... אז זהו! שה"מטופל הבא", נקרא חנוך דאום ואנחנו דווקא מכירים אותו כעיתונאי מצליח וכקומיקאי משעשע. אבל כשקוראים את הספר הזה מקבלים פתאום פן נוסף, בלתי ידוע לנו לגביו.
כי דאום פותח בארבעה מונולוגים, שהוא קורא להם "מכתבים" (טכנית הם מחלקים גם את הספר לפרקים) שמופנים כביכול: לאביו, ל"מגזר", לאלוהים ולרעייתו... ומספר לנו הכל אבל ממש הכל! כולל ענייני-סקס ודברים שהצנעה יפה להם ושמספרים אותם אולי לפסיכולוג בזמן שעת-טיפול, אבל כאן הוא מפרסם אותם לציבור, בקול תרועה רמה והוא רוצה שכולם - שכל העולם ואישתו ידעו מהו ומיהו. דאום הוא דתל"ש ומתנחל לשעבר, שגדל בחיק "המגזר", שממנו צמח ובמידה מסוימת מרגיש אליו חיבור עד היום. מצד שני הוא כבר איננו דתי על פי ההגדרות המקובלות. היום הוא "מישהו אחר"...
העניין הוא שכשקראתי את הספר הזה, האמנתי לכל מילה שהוא מספר לנו! ובעצם מדובר פה בסוג של וידוי! כלומר, זהו המצב עצמו כפי שהוא מנסה להסביר אותו ולחלוטין איננו סיפור מדומיין... אך לכתוב מין וידוי כזה נדרש אומץ עצום. אז מדוע הוא עושה זאת?
אולי התשובה טמונה בכך שדאום סובל (ע"פ עדותו שלו) מהפרעה נפשית של מחשבות מטרידות שנקראת "או.סי.די” (Obsessive Compulsive Disorder)
הוא גם נעזר בכדורים פסיכיאטריים שעוזרים לו לייצב את עצמו (וזוהי עוד עובדה שאנשים בדרך כלל אינם רוצים שיידעו זאת עליהם...) יתכן שעצם פרסום הספר הוא עוד שלב ב"שיחרור עצמי" ושעוזר לו נפשית. על כל פנים הספר הבלתי-רגיל הזה ממש מרתק בעיניי!
ואני ממליץ עליו מאוד.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סדן
אלוהים לא מרשה

אלוהים לא מרשה

חנוך דאום

זה הספר השני של חנוך דאום שאני קוראת (קראתי גם את "רב הנסתר"), הייתי חייבת לדרג בכוכב אחד (אם היה פחות מזה הייתי שוקלת גם את זה!)
אז ממה אתחיל? קודם כל מהפן הטכני- הספר מחולק כביכול לארבעה מכתבים שונים. לא מצאתי את הקשר המדוייק בין כל תוכן לנמען. במיוחד באחרון שמיועד לאשתו, נראה כאילו סתם זה מיועד לה, בתוכן זה לא באמת מתקשר אליה ישירות. לדעתי.
הספר כתוב בצורה שחוזרת על עצמה ונמרחת, עד שכבר נמאס לקרוא את זה. הטון בכייני ומלאה.
גילוי נאות #1- אני דתייה לאומית מבית.
גילוי נאות #2- ניגשתי לספרים של דאום בלי שמץ של ביקורת מגזרית, ולמען האמת רק שמעתי על השם של הסופר, אף פעם לא התעמקתי או ירדתי לסוף דעתו/אישיותו/הכרזותיו. גם כשקראתי- הוצאתי את עצמי (עד כמה שאפשר) מהתבניות או מהחשיבה המקובעת.
אני לא רואה בספר שום מונולוג חושפני, אני רואה בזה חפרנות, תוכן מלאה, פרטים שלא מעניינים אותי ולא אמורים לעניין את הציבור.
במשך כל קריאת הספר ממש היה בא לי להגיד לחנוך- גבר, ממילא כל חייך עשית מה שנראה לך, תמשיך לעשות מה שנראה לך, אתה לא צריך להסביר את עצמך כל כך הרבה ל"מגזר" שאתה מתעקש כ"כ לאהוב ולהרגיש שייך ומחובר אליו ובאותה נשימה כמעט להמציא לך דת משלך. קרא לזה עצלנות, קרא לזה דתי לייט, קרא לזה חילוניות- למי אכפת? מה שבא לך תעשה, מה שלא בא לך אל תעשה, אבל תפסיק לשחק את הקדוש המעונה, למען השם. אלו דברים שבינך לבין המקום. לא בינך לבין הציבור. תפסיק להצטדק, להתנצל, להוכיח שאתה כל הזמן נדפקת, שהחיים שלך נדפקו, שכולם דפקו אותך, שפספסת, שלא יודעת מה! זה הכל בראש שלך.
גם כל מה שנכתב בספר על האוננות שלך- למה זכות הציבור לדעת? תעשה מה שבא לך! למה אתה צריך לתרץ, לנמק, להסביר כל פסיק בהתנהגות שלך? זה נראה כמו שכנוע עצמי, זה נראה כאילו אתה בכוח מנסה להפוך למותר מה שלא נוח לך שאסור. ואני בכלל לא נכנסת לפינה הזאת, לא רק כי אני יכולה להבין את הצורך הזה שלך או של גברים אחרים, אלא כי אני לא באמת מאמינה (או יותר נכון לא מאמינה בכלל!) שכל מי שמציג את עצמו כצדיק הוא אכן כזה.
את המכתב לאשתך אתה היית צריך לדעתי לכתוב לה בארבע עיניים. במיוחד אם אתה חושב שזה נושא כל כך טעון ורגיש. בדיוק כמו שזוגות לא צריכים "להימרח אחד על השני" וירטואלית בפייסבוק (סתם דוג' נגדית שעלתה לי בראש). למי ולמה זה טוב?
התחברתי למה שנכתב בגדול על השיפוטיות של המגזר וקבלת השונה. זה דבר שלדעתי באמת חייב להשתנות בו.
ספר מאכזב. לא הבנתי מה באמת ניסה להשיג בו, אבל מקווה בשבילו שלפחות השיג.
חשבתי לקרוא את הספרים הנוספים של חנוך, עכשיו אשקול זאת שוב, או לפחות אוריד אותם לתחתית רשימת ה- "רוצה לקרוא" שלי...

לפני 12 שנים•
★★★★★
•גילת
אלוהים לא מרשה

אלוהים לא מרשה

חנוך דאום

אהבתי מאוד את טוריו של דאום בידיעות, וההשתפכות והחונפה ומצד שני המאבקים הפנימיים שלו עם הדת היו נהדרים. בספר הרגשתי שיאיר לפיד כותב ולא חנוך דאום.
רק כשסיימתי לקרוא ראיתי שהעורך הוא לא אחר מיאיר לפיד.
שניהם כותבי טורים, כל אחד בסיגנונו, והייתי רוצה שהספר ישאר באופן בו מפליא חנוך דאום לכתוב. זה לא הלך...
גם מכתבי ההתנצלות לא עשו לי את זה בכלל.
העלאת נקודות מסוימות היתה במקום, ועצוב היה לחשוב על הבדידות ורצון הקירבה לאבא, לתצומת הלב, והעמדות הפנים הרבות.
בכל זאת- רציתי להפליק לו בכל פעם שדברים ומשפטים חזרו על עצמם.
אם זה היה הוא בלבד מפיו ובמילים שלו מספר על הטיקים, על האוננות, על ההתנסות ההומוסקסואלית, על יחסו לריבוי ילדים... מילא.
אבל זה היה בשפה של יאיר לפיד וזה שני עולמות שונים.
נהרס לי ספר ואני לא בדרך לקרוא שוב את חנוך דאום מעבר לטוריו ומאמריו.

לפני 14 שנים•דובה
אלוהים לא מרשה

אלוהים לא מרשה

חנוך דאום

כבר המון זמן שמר דאום מתנגח בציבור הדתי לאומי. קודם זה היה על דפי העיתון ועכשיו הוא מקבע את זה ע"ג ספר. כלום מזה לא חדש בעיניי. אבל מה שכן חדש בספרו הוא תחושת פריקת העול שהוא כל כך מתאמץ לאמץ לעצמו. הוא עובר תהליך של גילוי עצמי וסלילת מסלול חדש בדרך ייחודית, ואם להודות על האמת, מבלי לשלול את זכותו של דאום להתבטא בנושא, בדרך מתריסה במיוחד. אין לי כ"כ הסבר למה מלכתחילה קראתי אותו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נחמה עליזה בוגנים
אלוהים לא מרשה

אלוהים לא מרשה

חנוך דאום

חשבון הנפש של חנוך דאום מנוסח במכתבים שכתב לארבעה נמענים: "מכתב לאבא", "מכתב למגזר", "מכתב לאלוהים" ו"מכתב לרעיה אהובה". לאחר שעבר תהליך השלמה אישי והכיר במורכבותו ובהפכפכותו, דאום חוזר אל הדמויות והמסגרות שעיצבו את חייו. אביו, עליו השלום, היה אדם מאמין אך קר רוח, שנטע בו שאיפות ותקוות כה רבות עד כי שכח להשתובב עמו ולפנק אותו. הישיבה התיכונית בירושלים חינכה אותו לשינון ודקדקנות ודיכאה כל בו יצר אחר. והמגזר, על ציפיותיו ומוסכמותיו, מציב לו רף שקשה לעמוד בו.

הספר מעלה לדיון את שאלת הזכות לכתוב אוטוביוגרפיה. בשם איזו חשיבותו לאומית, אמנותית, היסטורית או ספרותית מוצא חנוך דאום לנכון לכתוב ספר אוטוביוגרפי? אם היה בחייו תוכן, הרי שהיה חושף אותו מלפנינו, אך הוא בוחר כמעט שלא לעשות זאת, ורוב התוכן שנחשף הוא רגשי. לאחר קריאת 213 עמודים ביוגרפיים עדיין איננו יודעים דבר על אמו של דאום, אחיו ואחיותיו, הישוב בו גדל, ילדותו המוקדמת, סדר היום בישיבה, שירותו הצבאי, משפחתו והקריירה שלו. דאום בוחר לחשוף רק אפיזודות קטנות מילדותו ובחרותו, בעיקר כאלה שיש בהן משבר רגשי. המניפולציה הספרותית הזאת מובילה את הקוראים ממשבר למשבר, ומדכאון להתקף חרדה, והם מקבלים מושג מעוות ושלילי על חייו של דאום, הגם שבוודאי היו בה גם רגעים יפים.

הכתיבה של דאום רפטטיבית, הוא חוזר ומסביר את הבחירות שעשה בחייו ויותר משהוא מנסה לשכנע אותנו, הוא מנסה לשכנע את עצמו. החזרה של דאום על הסיבות שהביאו אותו לסטות מהנורמות הדתיות היא אובססיבית, כאילו בכל רגע ורגע חייב הוא לאשר לעצמו שקיבל את ההחלטה הנכונה כשעזב את הדת השבלונית לטובת דת התואמת לרוחו.

בהתייחסותו לתקופת ההתבגרות בישיבה התיכונית נמהלים לא מעט תכנים פרובוקטיביים שראוי היה לעדנם, וגם במקרה הזה לא חייבים לחזור באובססיה על כל התאורים הגרפיים. ישראל סגל השכיל לעשות זאת בספרו "וכי נחש ממית?" מבלי להביך את הקורא. ובכלל, נראה ש"אלוהים לא מרשה" מרוכז מדי בעצמו ולא בא לקראת הקורא. הוא מקמץ בפרטים, חוסך ברקע ומתיש את הקורא בחזרות אינסופיות, בהצדקה עצמית, בדרמטיזציה ובפרובוקציה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•זוהר
אלוהים לא מרשה

אלוהים לא מרשה

חנוך דאום

ספר חזק וכנה בצורה בלתי רגילה.
חנוך דאום שופך את כל סודות הנפש שלו בין דפי הספר.
מבין כל המכתבים שהוא כתב שם הכי התחברתי למכתב שהוא כתב לאביו. בתור אחד שבא מהמגזר הציוני דתי הבנתי טוב מאוד את כל הדברים שהוא הפנה כלפי המגזר ואף הזדהתי עם רובם.
הספר עורר אצלי הרבה מחשבה ואני מניח שהתוכן שלו ילווה אותי עוד הרבה זמן. לא ספר שמתאים לכל אחד, אני מניח שהרבה יראו אותו כמשעמם ובכייני אבל אני פשוט נשאבתי פנימה.
ממליץ בחום.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אלירן
אלוהים לא מרשה

אלוהים לא מרשה

חנוך דאום

בתור אחד מהמגזר ממנו מבקש דאום סליחה, תרשה לי לצטט את פליקס הליקופטור: "ככה מבקשים סליחה?"
הספר באמת כתוב בצורה טובה, אבל תוכנו נמוך מאוד.
דאום חוזר על עצמו שוב ושוב, בניסיון להאשים את האו.סי.די
את החברה, את הישיבה, את הישוב, ואת אלוקים ואת כל מי שהיה באזור.
אתה כבר גדול חנוך, הגיע זמן שתיקח אחריות על החיים שלך, ותפסיק להאשים את כולם.
כל הורה עושה טעויות, כל חברה טועה עושה טעויות, כל אחד מאיתנו נפגע מהתנהגות זו או אחרת.
רובנו משלימים עם הטעויות האלה ומנסים תקן אותם.
האם אתה באמת חושב שהחזון שלך שאותו אתה רוצה שירשמו לך על המצבה הוא "תנו לילדים לאונן!" ???

לפני 16 שנים•
★★★★★
•שמוליק
אלוהים לא מרשה

אלוהים לא מרשה

חנוך דאום

הספר בנוי מארבעת מכתבים..
כל אחד מופנה ל.. משהו שעיצב את חייו..
מסמך אותנטי- וחושפני....נראה על פניו..
עצוב מאוד, ולפעמים תהיתי היכן האנושיות שאמורה להיות ב - בין אדם למקום.
דרך נמצא כתבות שבועיותשלו באחד העיתונים- נדמה לי ידיעות.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•סתמוש