כשנתן אלתרמן פוגש את 'משחקי הכס'.

סיפור קנטרברי לא מציתים את הדמיון כמו ספר טולקין או רובין הוב. הוא מונוטוני ועלילות הגבורה שבו עושים רושם כאילו נלקחו מפיותיהם של ילדים בני שש שמשחקים בחרבות ומחסלים דרקונים.
א-ב-ל!!
החריזה של הסיפורים הופכת את הקריאה לחוויה מפעימה, העושר הלשוני של שמעון זנדבק, המליצה המשתרגת בתיאורים פשוטים יותר. הפיכת העברית לכלי שרת שמרגיש טבעי כל כך עבור אותם אבירים ששים אליי קרב. כל אלו הפכו את הקריאה של הספר לחוויה יוצאת דופן שבסופה קצת הרגשתי נבוך למול שירים רגילים ברדיו וחריזה מקובעת ומצלולים מעושים ומאוסים. הספר לא חידש לי הרבה על חיי האבירים אבל הזכיר לי כמה שהשפה שלנו גדושה ושופעת, מפעימה וחד פעמית, יש בספר הזה כל כך הרבה מילים ששכחתי מקיומן.

תודה רבה לאסנת כספי על ההנגשה שהעשירה את חווית ההאזנה, ושמרה על רוח המצלול והחרוז שהם לב ליבה של היצירה הזו וקריטיים כל כך לשלמותה!

בכדי להתחיל את הספר הזה צריך הרבה אומץ. כדי להמשיך עם הספר הזה צריך הרבה זמן פנוי. כדי לסיים את הספר הזה צריך הרבה יוהרה.
2666 של רוברט בולוניו הוא אוסף של חמישה ספרים שאוחדו להם יחדיו עם חוט מקשר רופף למדי שיש מי שיאמרו שהוא הכרחי והוא את האוסף המשונה הזה לקוהרנטי ואחיד. אני חייב לגלות רמז קטנטן לא על העלילה אלא על הדרך- אין קתרזיס. בספר הזה מרקו לא יימצא את אמא שלו וסינדרלה לא תמצא את הנסיך שלה. כשסיימתי את הקריאה הרגשתי תחושה של- 'מה?'. הרי הבטחתי לעצמי שבסוף כל הסיפור יתיישב ביחד, אבל התשובה שלילית. מעבר לכך אני חייב להזהיר שהחלק הרביעי של הסיפור סובל מחוסר עריכה מוחלט ומרגיש יותר כמו גיבוב רשימת נרצחות מאשר סיפור עם עלילה המורכבת מהתחלה אמצא וסוף.
רוברטו בולניו לא היה לי מוכר לפני קריאת הספר, אבל החלטתי 'ללכת על זה'. אני לא מצטער על הקריאה, למדתי מהספר הרבה, ישנן כמה דמויות מעניינות והדמות האניגמטית של ארצ'ימבלדי עוד ממשיכה להלך עליי קסם חודשים לאחר קריאת הספר. עם זאת אני חושב שעדיף להתחיל עם ספר פחות אמביציוזי של בולניו רק כדי להבין את הלך הרוח של הכתיבה שלו.

שבדיה היא לא רק יצאונית נסתרת של מוזיקת פופ משובחת, וסינדרלה טלוויזיונית שבתוך חמש שנים השתלטה על לוח השידורים, והותירה אותנו עם דרמות מרגשות במבטא של הטבח השבדי מ-'החבובות'. שבדיה היא גם מכרה זהב לספרות מצוינת ו- 'איש ושמו אובה' הוא אחת הדוגמאות המצוינות לספרים נהדרים שיצאו מהמדינה הקפואה הזו.

אני בהחלט יכול לראות איך סופר אמריקאי היה רומס את הפוטנציאל של הספר והופך אותו לקלישאת דיסני על חברות אמיצה בין גבר נרגן למשפחת מהגרים. אבל בקמן פרדריק מצליח לעבור בהצלחה את המדרונות החלקלקים עליהם עוברת עלילת הספר. הדמות של אובה אמינה לאורך כל אורכה למרות הפיתוי להפוך אותו לקשיש עם אספרגר, מעין 'שלדון קופר' (מה'מפץ הגדול'). במהלך הקריאה הצלחתי להזדהות בכל מאודי עם האיש שמנסה לשמור את הערכים ששמרו על כבודו במשך שנים לנוכח מציאות משתנה. לא ארחיב על העלילה, רק אבטיח

ספר נחמד מאד אבל מאכזב במידה מסוימת. 'אוק יול' מתאר מסע בעקבות מדינות מרכז אסיה, דבר שמרתק אותי באופן אישי, אך למעשה הוא מדבר על הקהילות היהודיות בראשית שנות ה90 באותם מקומות. רקע היסטורי ממוצע ניתן על כל אחת מאותן ערים ואותם מחוזות אבל למעשה ריכוז המידע הוא אודות קהילות ישראל, מספרים החברים, מצב בתי הכנסת, בתי המדרש, בתי החיים והנכונות לעלות ארצה בסופו של דבר. כמו כן רוב הספר מדבר על אוזבקיסטן ושאר הרפובליקות מקבלות מידע מועט כמו למשל טורקמניסטן המרתקת לאין שיעור, קירגיסטן המהממת ביופייה וכדומה. לסיכום הספר מרתק לקריאה אבל רק למי שרוצה לדעת אודות הקהילות היהודיות לאחר קריסת מסך הברזל

ספר מוקד ומדויק העוסק באחד מהסופרים הגדולים של המאה העשרים. עמוס עוז מוצג כאן כאמן שקול ומדוד בעל יכולת מופלאה של ראייה חברתית ואנושית, מעין סוציולוג אנתרופולוג ופסיכולוג הדרים בכפיפה אחת בנפש של סופר. אפרים צורף מבצע כאן מלאכת מחשבת בניתוח דמותה של חנה גונן, מעניק נופך מיוחד ויוצא דופן ל'מנוחה נכונה' ומנהיר היטב, אומנם במועט את קופסא שחורה. ספר קצר וקולח למי שרוצה להעמיק חקר ביצירת עמוס עוז.

את הספר קיבלתי ב'תמול שלשום' בירושלים לפני שנים כאשר הגעתי וניסיתי להציע אינצקילופדיה ישנה ופני הושבו ריקם בתוספת כוס שוקו חינם וספר על חשבון הבית.
הסיפורים של תומר פרת כתובים ברוח ג'ארל דארל: כיצד לשני ברבורים לבנים בוקע גוזל שחור, איך קרנף גורם לקטטה בין עובדי נמל תעופה, משפחת דובים בה הסבתא מנסה לרצוח נפש את הגורה הקטנה ועוד כהנה וכהנה סיפורים מצוינים ומעוררי מחשבה על בעליי חיים, בני אדם, ובעיקר על הדרך בה אנחנו תופשים אחד את השני.

מטרויה ועד ויטנאם. ברברה טוכמן מובילה אותנו כמו שמוביל סופר מתח את קוראיו במסע לגילוי 'מי הרוצח' או במקרה הספציפי שלה כאן. המסע לגילוי מה גורם לאומות ולעמים שלמים לאבד את הראש ולהתמסר לרדיפה חסר פשרות אחר איוולת המביאה בסופו של דבר לנפילתם. כתיבתה של טוכמן מדויקת מאד, היא מתארת כרוניקות של קרבות והחלטות, אסטרטגיות וטקטיקות בצורה מצוינת. נהנתי מהקריאה!

נאגאג'ונה דרך משקפיו של אביתר שולמן. פילוסוף, משורר, הוגה דעות ובעיקר, מסבך לי את החיים. בין התחברות עצמית למהות עצמית, בין מעשה ופריו לבין בחינה של זה ובחינה של אוסף, צריך לקרוא את הפילוסופיה הזו כמו שקוראים שירה לא מוסברת ולא מפוענחת. כמו שירי זן שפוגשים נוסחה מתמטית, הניסיון להיכנס לעובי ההבנה של נגאגרג'ונה עלה לי לפני כמה שנים בכמה לילות נטולי שינה ובשורות אותן שבתי וקראתי חזור וקרוא. לא בטוח שהבנתי הכל לא בטוח שאני רוצה להבין הכל או יכול. הספר הזה היה הופך קרביים בשבילי ופתח לי תאבון רב מאד לפילוסופיה הודית על גווניה!

'ההיסטוריה היא כמו חוף ים- כל חופי הים דומים דמיון רב אך כל חוף שונה ממשנהו'. כך מתאר יוסף דן את מחקר ההיסטוריה שלעולם חוזרת ולעולם נשנית. לדעתי מדובר בעבודה מצוינת המקנחת את עצמה בתיאורי התפישה של ההיסטוריה בספרות ובתרבות, הן בקרב כתביו של אומברטו אקו וכלה באהרון אפלפלד. אני חייב לציין שקריאת הספר הייתה לי די קשה שכן יוסף דן מכביר בתיאורים מפורטים ובמונחים מקצועיים. אך מעבר לכמה מעידות של דילוג על עמוד כזה או אחר חווית הקריאה היתה מהפנטת עבורי ולמדתי דברים רבים על הדרך שבה אנחנו מכירים את ההיסטוריה וסופגים אותה .