חשבון הנפש של חנוך דאום מנוסח במכתבים שכתב לארבעה נמענים: "מכתב לאבא", "מכתב למגזר", "מכתב לאלוהים" ו"מכתב לרעיה אהובה". לאחר שעבר תהליך השלמה אישי והכיר במורכבותו ובהפכפכותו, דאום חוזר אל הדמויות והמסגרות שעיצבו את חייו. אביו, עליו השלום, היה אדם מאמין אך קר רוח, שנטע בו שאיפות ותקוות כה רבות עד כי שכח להשתובב עמו ולפנק אותו. הישיבה התיכונית בירושלים חינכה אותו לשינון ודקדקנות ודיכאה כל בו יצר אחר. והמגזר, על ציפיותיו ומוסכמותיו, מציב לו רף שקשה לעמוד בו.

הספר מעלה לדיון את שאלת הזכות לכתוב אוטוביוגרפיה. בשם איזו חשיבותו לאומית, אמנותית, היסטורית או ספרותית מוצא חנוך דאום לנכון לכתוב ספר אוטוביוגרפי? אם היה בחייו תוכן, הרי שהיה חושף אותו מלפנינו, אך הוא בוחר כמעט שלא לעשות זאת, ורוב התוכן שנחשף הוא רגשי. לאחר קריאת 213 עמודים ביוגרפיים עדיין איננו יודעים דבר על אמו של דאום, אחיו ואחיותיו, הישוב בו גדל, ילדותו המוקדמת, סדר היום בישיבה, שירותו הצבאי, משפחתו והקריירה שלו. דאום בוחר לחשוף רק אפיזודות קטנות מילדותו ובחרותו, בעיקר כאלה שיש בהן משבר רגשי. המניפולציה הספרותית הזאת מובילה את הקוראים ממשבר למשבר, ומדכאון להתקף חרדה, והם מקבלים מושג מעוות ושלילי על חייו של דאום, הגם שבוודאי היו בה גם רגעים יפים.

הכתיבה של דאום רפטטיבית, הוא חוזר ומסביר את הבחירות שעשה בחייו ויותר משהוא מנסה לשכנע אותנו, הוא מנסה לשכנע את עצמו. החזרה של דאום על הסיבות שהביאו אותו לסטות מהנורמות הדתיות היא אובססיבית, כאילו בכל רגע ורגע חייב הוא לאשר לעצמו שקיבל את ההחלטה הנכונה כשעזב את הדת השבלונית לטובת דת התואמת לרוחו.

בהתייחסותו לתקופת ההתבגרות בישיבה התיכונית נמהלים לא מעט תכנים פרובוקטיביים שראוי היה לעדנם, וגם במקרה הזה לא חייבים לחזור באובססיה על כל התאורים הגרפיים. ישראל סגל השכיל לעשות זאת בספרו "וכי נחש ממית?" מבלי להביך את הקורא. ובכלל, נראה ש"אלוהים לא מרשה" מרוכז מדי בעצמו ולא בא לקראת הקורא. הוא מקמץ בפרטים, חוסך ברקע ומתיש את הקורא בחזרות אינסופיות, בהצדקה עצמית, בדרמטיזציה ובפרובוקציה.

חשבון הנפש של חנוך דאום מנוסח במכתבים שכתב לארבעה נמענים: "מכתב לאבא", "מכתב למגזר", "מכתב לאלוהים" ו"מכתב לרעיה אהובה". לאחר שעבר תהליך השלמה אישי והכיר במורכבותו ובהפכפכותו, דאום חוזר אל הדמויות והמסגרות שעיצבו את חייו. אביו, עליו השלום, היה אדם מאמין אך קר רוח, שנטע בו שאיפות ותקוות כה רבות עד כי שכח להשתובב עמו ולפנק אותו. הישיבה התיכונית בירושלים חינכה אותו לשינון ודקדקנות ודיכאה כל בו יצר אחר. והמגזר, על ציפיותיו ומוסכמותיו, מציב לו רף שקשה לעמוד בו.

הספר מעלה לדיון את שאלת הזכות לכתוב אוטוביוגרפיה. בשם איזו חשיבותו לאומית, אמנותית, היסטורית או ספרותית מוצא חנוך דאום לנכון לכתוב ספר אוטוביוגרפי? אם היה בחייו תוכן, הרי שהיה חושף אותו מלפנינו, אך הוא בוחר כמעט שלא לעשות זאת, ורוב התוכן שנחשף הוא רגשי. לאחר קריאת 213 עמודים ביוגרפיים עדיין איננו יודעים דבר על אמו של דאום, אחיו ואחיותיו, הישוב בו גדל, ילדותו המוקדמת, סדר היום בישיבה, שירותו הצבאי, משפחתו והקריירה שלו. דאום בוחר לחשוף רק אפיזודות קטנות מילדותו ובחרותו, בעיקר כאלה שיש בהן משבר רגשי. המניפולציה הספרותית הזאת מובילה את הקוראים ממשבר למשבר, ומדכאון להתקף חרדה, והם מקבלים מושג מעוות ושלילי על חייו של דאום, הגם שבוודאי היו בה גם רגעים יפים.

הכתיבה של דאום רפטטיבית, הוא חוזר ומסביר את הבחירות שעשה בחייו ויותר משהוא מנסה לשכנע אותנו, הוא מנסה לשכנע את עצמו. החזרה של דאום על הסיבות שהביאו אותו לסטות מהנורמות הדתיות היא אובססיבית, כאילו בכל רגע ורגע חייב הוא לאשר לעצמו שקיבל את ההחלטה הנכונה כשעזב את הדת השבלונית לטובת דת התואמת לרוחו.

בהתייחסותו לתקופת ההתבגרות בישיבה התיכונית נמהלים לא מעט תכנים פרובוקטיביים שראוי היה לעדנם, וגם במקרה הזה לא חייבים לחזור באובססיה על כל התאורים הגרפיים. ישראל סגל השכיל לעשות זאת בספרו "וכי נחש ממית?" מבלי להביך את הקורא. ובכלל, נראה ש"אלוהים לא מרשה" מרוכז מדי בעצמו ולא בא לקראת הקורא. הוא מקמץ בפרטים, חוסך ברקע ומתיש את הקורא בחזרות אינסופיות, בהצדקה עצמית, בדרמטיזציה ובפרובוקציה.