ביקורת ספרותית על עלובי החיים [מהדורה מחודשת] מאת ויקטור הוגו

---

קודם כל עליי לציין שביקורת זו מכילה ספוילרים, לכן לאלו המתלבטים אם לקרוא את הספר - נא לא לעבור את הפסקה השנייה.

עלובי החיים הוא ספר מקסים , כבד - גם במשקלו וגם בהתנסחותו, ובהחלט - לא ניתן להתווכח על כך שהוא יצירת מופת.
ספרים שכאלו לא תמצאו היום, ספרים שאינם ציניים, שלא מפחדים "לחפור", שהניסוח שלהם כבד ולעתים שהם שוכחים שיש עלילה ופשוט דנים בנושאים פילוסופיים.
כמובן, יש לקלסיקות האלה שלל חסרונות. זה לא היה הספר האהוב עליי, במיוחד בגלל שלא קראתי אותו בנשימה אחת - קראתי אותו בהפסקות, בגלל שהוא פשוט מייגע.

בספר אנו מלווים את ז'אן ולז'אן , אדם תמים לחלוטין שנכלא מסיבה בלתי מוצדקת בעליל שכמובן מעוררת את חוש הצדק המפותח של הקורא , ובכנות אין אחד שלא אמר - היי , האיש המסכן הזה "כולה" גנב לחם בשביל להאכיל את המשפחה שלו וכלאו אותו לפאקינג 20 שנה, זה לא מאוזן וברור שזה לא בסדר.
כאן הוגו יכול לסמן ווי ענק - יש, הצלחתי להעביר את המסר שלי בנוגע לביקורת חברתית.
מקסים.

בפתיחה של הסיפור אנו נחשפים לטוב המוחלט - ההגמון, שמשפיע בצורה שלא תאמן על אדם שהוא לא בדיוק רע ולא בדיוק טוב - אדם שהוא פשוט מבולבל.
אותי אישית בלבל שאנשים טובים חייבים להיות דתיים בספר הזה. במקביל לקריאת הספר הזה למדתי על תקופת הנאורות בהיסטוריה, והמלך והכנסייה הם האויב המוחלט של הקדמה, הנאורות וה"מהפכה החברתית".

ההתחלה הייתה משעממת מעט , בהתחלה קשה להתחבר לחיית הפרא הזו המכונה ז'ן ולז'ן בלי קשר לחוויה הטראומתית שעבר.
מקרה נוסף הנועד לזעזע היה הגניבה של הפמוטות ואיך שההגמון החזיר לו אותם , החזיר לו טובה תחת רעה.
אני לא אהבתי איך שכולם חייבים להיות טובים לא משנה מה, ולעשות את הדבר הנכון.

קודם כל , הדבר הנכון משתנה מאדם לאדם - אין חוקיות לזה.
שנית, זה לא הוגן להחזיר לאדם שעשה לך דבר רע במעשה טוב, וברור שזה ממש לא מגיע לו. מה המסר - אומרים לנו שלגנוב זה רע, הרי ז'ן ולז'ן מתייסר ש"גנב" מהילד הזה כסף ולעומת זאת הוא גונב ומעודדים אותו? אומרים לו, גנבת, לא תענש - הנה קח?! אולי זה הפך את ז'ן ולז'ן לאדם המדהים ראש העיר מדלן, אבל בכנות - אם זה היה קורה באמת, ז'ן ולז'ן הריאלי היה בורח ואומר : ביי פריירים !! והולך לנסות את מזלו על עוד כמה קדושים.

אין הפתעות בספר, הקטע של לא-לגלות-שמדלן-הוא-ז'ן-ולז'ן דיי מיותר, כי כולנו יודעים שהם אותו אדם.
לפנטין היה סיפור קורע לב, כמובן הייתה לה הזדמנות שלא להפוך לפרוצה - באמת, הפיטורים שלה היו ממש מטופשים. קראתי את הספר לפני איזה חודש אז אני לא בדיוק זוכרת אבל הייתה לממונה סיבה טיפשית כלשהי לפטר אותה והיא יכלה לפנות למישהו לעזרה במקום להתבייש בצורה טיפשית כזו לבקש עזרה. בסדר, אז את מתביישת לבקש עזרה מאחד התושבים הנחמדים אבל להיות פרוצה את לא מתביישת?? הסופר ממש דחף אותה למוות הדרמטי הזה , אז אני מודה, בכיתי, זה היה נוגע ללב.

היה קצת שטחי להעניק להורים טנדריה את כל התכונות הרעות. זה קרה בהדרגה- בהתחלה האם עוד אהבה את בנותיה ולאבא הייתה חכמה מסוג כלשהו אבל ההתדרדרות שלהם , ואיך שהסופר ממש מכריח אותנו לשנוא אותם לא מצא חן בעיני. אפשר גם לאהוב דמויות רעות ולא לשנוא אותם כי הם רעים, אבל לא הוענקה לנוכל טנרדיה ולאשתו המכשפה תכונה טובה אחת. אולי לאישה הייתה אחת כזו בשלב כלשהו.
אני מבינה שזו הייתה הפואנטה של הסיפור , כל הקטע עם הטוב והרע אבל אני לא יכולה לסבול שמתייגים דמויות. אתה - טוב, אתה - רע, אתה - סתם טיפש (ז'אבר)

היה קצת מצחיק איך שהדמויות לא ידעו להתמודד עם דילמות (ז'אבר ומריוס), להתמודד עם העובדה שאין אמת אחת ויחידה. איך הם לא נחשפו לכך קודם בחייהם ממש לא ברור לי כי הזדמנויות לכך טמונות בכל דבר פעוט בחיים.

לא סבלתי את הרומן של מריוס וקוזט, כמעט והקאתי כשמריוס הופיע ונאם את נאומו של הסטוקר-הכי-מלחיץ-בעולם-הזה. במקום קוזט הייתי בורחת. אני , בתור אוהבת דברים קיטשיים חטפתי בחילה מכמה שהם היו דביקים. בשלב הזה הספר כאילו איבד את קסמיו בשבילי והפסקתי אותו, וחזרתי אליו כעבור זמן מה.

אני ממש לא אהבתי את מריוס, הוא עצבן אותי. הוא לא עובד, לא עושה כלום, לא בדכאון, לא שמח - רק חושב על אבא שלו ועל מי יודע עוד מה כל היום. במקום לעשות משהו עם עצמו פשוט לא אכפת לו משום דבר !
הוא יכול להיות בודד ועני אבל לא מעניין אותו כלום לנצח הוא ימשיך עם שגרת יומו המייגעת שחוזרת על עצמה כל עוד הוא יכול להמשיך כך בלי שום דבר אחר. שניםם מהסיפור שלא קורה איתו כלום , וחבל.

הקרבות היו רעיון גאוני, אהבתי אותם כל כך. כל להט הקרב, הגבורה, אפילו שדחפו את החברים של מריוס שלא פגשנו הרבה זמן. גברוש הוא דמות מתוקה ברמות, אהבתי את החוצפה של הקטן הזה. סוף סוף מריוס עושה משהו, שזה גם היה מצויין !! ובכללי הקרבות והמוות היו עוצמתיים יותר מסיפור האהבה של מריוס וקוזט. כאב לי הלב על אפונין שמריוס לא הסתכל עליה בכלל עד שמתה. זו דמות שאינה שטחית, שאינה רעה או טובה ודמות כזו מוסיפה לסיפור.

אחרי החתונה, הריחוק בין מריוס וקוזט לז'ן ולז'ן היה מטופש. ברצינות, למה אתה לא מספר את כל האמת אתה לא צדיק או משהו? אבל הקטע בו נפטר היה מרגש.

בקיצור אהבתי את הספר יש הרבה קטעים שהפריעו לי אבל בסך הכל ספר מעורר מחשבה עם הרבה דיונים מעניינים שנעים לקרוא אותו

» ביקורות נוספות של שני
» ביקורות נוספות על עלובי החיים [מהדורה מחודשת]