****
לאראסט פנדורין יש משהו שאין לאף גיבור אחר של סדרת ספרים אחרת.
יש לו סטייל.
כן, סטייל. תועפות של סטייל. תכונה חמקמקה קצת, זניחה, כזו שנחבאת בקלות בצלן של תכונות "בלשיות" זוהרות יותר שמקשטות גיבורים של ספרים אחרים, כמו נטיה לטיפה המרה, אופי מיוסר ומחוספס או אפילו שכל חד. הוא לא שרלוק הולמס ולא הארי הולה, הוא מגמגם ואיטי לפעמים והוא ביישן, אבל הוא אוכל סושי ועושה מדיטציה, מתלהב מטכנולוגיה חדשנית (טוב, חדשנית לשנת 1900) ואני מניח שכל היפסטר לונדוני היה מוכן להעניק בשמחה את כלייתו עבור מערכת הבגדים שפנדורין מסתובב איתה, מאה שנה לפני שהמציאו את ההיפסטר, ולא בגלל שכולם הסתובבו אז עם הבגדים האלה. פנדורין הוא מיוחד.
קשה לי ממש להניח את האצבע על מה שהופך את הספרים האלה לכל כך מענגים. כל אחד מהם הוא פשוט יהלום מלוטש של מלאכת כתיבה מהוקצעת, של עלילה סבוכה ורהוטה להפליא שיש בה מינונים כירורגיים של הומור ושל אימה, של מתח ושל אנקדוטות היסטוריות, של עגה וסלנג - ובהתאם, גם של תרגום. יגאל ליברנט עושה כאן עבודת תרגום מופלאה, לא פחות. הוא מצליח להעביר באופן מושלם את החן והקסם שאני רק יכול להניח שיש בטקסט המקורי ברוסית, מבלי שזה יישמע מתפלצן או ארכאי - וזה קשה, בייחוד כשמדובר על ספר עם עלילה תקופתית שבה התלהבו מאוטומובילים וממים זורמים.
בספר הזה בוחר אקונין למקד את אלומת הפנס שלו דווקא בסנקה, יתום אשפתות עם שאיפות גדולות שבעודו חותר אל עבר מעמד קבוע בכנופייתו של "הנסיך", מבחירי פושעי מוסקבה, הוא נופל שדוד אל מול קסמיה של "מוות", אהובתו היפהפיה והמורבידית של אותו נסיך, ובה בעת מגלה באקראי על קיומו של אוצר בלום הנחבא תחת יסודותיה של שכונת חיטרובקה הידועה לשמצה. אקונין מוביל בכוריאוגרפיה פנומנלית את כל שוכני התחתיות של מוסקבה בתחילת המאה העשרים, שוטרים וגנבים, סרסורים וזונות, שתיינים וכתבנים ועגלונים, למחול ססגוני מטורף של אהבה, תאוות בצע, קנאה, שאפתנות ומלחמת טוב ברע, בספר שקל מאוד לקרוא וקשה מאוד להפסיק, ועל הדרך מפיק עוד מחשבות שאומרות דבר-מה גם לקורא בן זמננו:
"פנדורין קורא בנחת בעיתון הבוקר, שם כתוב על פתיחת מסילת הברזל באזור ימת באייקל, ואומר, איזו בשורה נהדרת לתושבי סיביר. קודם בזבזו חודש שלם על המסע מאירקוטסק לצ'יטה, וכעת - תידרש להם יממה בלבד. הרי נתנו להם במתנה חודש שלם של חיים! בכך טמונה משמעותה האמיתית של הקידמה - חיסכון בזמן ופחות בזבוז לא-חיוני של כוחות אנוש. והיפני משיב לו: לא נתנו להם חודש במתנה, אלא גזלו. לפני כן, תושבי אירקוטסק לא עזבו את הבית ללא צורך חיוני, וכעת הם יתחילו לנסוע על פני כדור הארץ. מילא, אם עוד היו עושים זאת מתוך מחשבה, מודדים את הארץ בצעדיהם, מטפסים על הרים וצולחים נהרות. לא, הם יתיישבו על המושב הרך ויירדמו לכל זמן המסע. פעם, כאשר האדם היה יוצא למסע, הוא היה מבין שהחיים הם דרך, וכעת הוא יחשוב שהחיים הם מושב רך בקרון. פעם האנשים היו חזקים ורזים, ובקרוב יהפכו להיות חלשים ושמנים. זה טבעה האמיתי של הקדמה שלך."
****
