ביקורת ספרותית על אחי לנשק מאת סטיבן פרספילד
ספר לא משהו

---

*הביקורת מכילה פרטים מהעלילה* (לא שזה כזה נורא...).

הספר הזה הוא הוכחה נהדרת לכך, שחומרים איכותיים הם לא ערובה לעוגה מוצלחת.

את הספר הזה קראתי, בגלל הרושם העז שהותיר בי "שערי האש" של פרספילד. חיפשתי לקרוא עוד ספרים שלו, ובחרתי ב"אחי לנשק" (כנראה טעות. הייתי צריך ללכת על "להרוג את רומל"). פה חייבים מילה על תרגום שם הספר. איך ובעיקר למה "the profession" הפך ל"אחי לנשק"?? לא ברור.

יש לספר הזה פוטנציאל להיות ספר טוב. סיפור מסגרת טוב (אהבה, אקשן, גיבור שהוא אנטי גיבור). סופר שיודע לכתוב (גם בספר הלא טוב הזה, פרספילד כותב מצויין), שולט בנושא עליו הוא כותב, ומייצר עלילה קולחת. אז איפה הבעיה? בסיפור... פרספילד רוצה לדבר על כל כך הרבה נושאים בספר הזה, שבסופו, קשה לקורא להבין על מה הוא בכלל דיבר.

עוד לא החלטתי אם הספר הזה מדבר על התלות העצומה של המערב באנרגיה פוסילית. אולי הוא דן בבעיה ההולכת וצומחת, של חברות קבלניות בתחום הצבאי. אלו בעצם צבאות פרטיים, שנלחמים עבור ארה"ב תמורת כסף. באפגניסטן ובעיראק פועלות כיום חברות קבלניות לצד הצבא האמריקאי. פרספילד לוקח את הדברים צעד קדימה, ובעתיד הקרוב שהוא מתאר, הצבאות הפרטיים האלו פועלים במקום הצבא האמריקאי. מתעוררת שאלה, מה יקרה ביום בו האינטרס של הצבא הפרטי- של הבעלים, אלו שחותמים בסוף היום על הצ'קים של החיילים, לא יעמוד בקנה אחד עם האינטרס האמריקאי?

ואולי הספר בכלל מדבר על הפריכות של המשטר האמריקאי, שבעצם נכנע ומתקפל בפני כל מי שיושב על השיבר של הנפט, עם תותח גדול, וצועק "אני משוגע". אצל פרספילד, המשטר כל כך פריך, עד שהוא בעצם מוכן להכתיר כריבון בוגד שמאיים לפגוע בארה"ב בכח. ואולי הסיפור האמיתי פה הוא ההתפרקות הערכית של החברה האמריקאית. תמורת נוחות (ואנרגיה היא נוחות), האמריקאים של פרספילד יכתירו כל אחד כנשיא.

התשובה העצובה היא, שהספר מדבר על כל אלה, במין ערבוביה קקופונית לא ברורה, שבסופה, התשובה לרוב השאלות שהספר עורר, היא "אין מספיק אינפורמציה". כלומר, מרוב נושאים, שכולם טובים ומעניינים, ויכולים להחזיק ספר שלם בזכות עצמם, ומרוב מידע שהספר מלא בו, הספר לא מצליח לתת לקורא מספיק כלים להתמודד עם הדילמות שהוא מעורר, ולהסיק מסקנות מועילות, או הגיוניות, בגינן. חבל.

עוד נקודה שצריך להתייחס אליה, היא דמותו של סאלטר. עד מחצית הספר לערך, ניתן לחשוב שסאלטר הוא סוג של קורץ מודרני, בהומאז' מעניין ל"אפוקליפסה עכשיו", ו"לב המאפליה". דמותו של ג'נט מייצרת מקבילה ראויה לווילרד/מרלו של קופולה וקונרד בהתאמה. בעוד ווילרד/מרלו נעים במעלה נהר האבסורד שלהם, באפריקה ובויטנאם, לקראת העימות הבלתי נמנע עם קורץ, הרי שעבור ג'נט- הגיבור של פרספילד, העולם הוא הנהר, בו הוא משייט לקראת המפגש עם סאלטר שלו.

אלא שבשלב מסויים, ההשוואה הזו הופכת כל כך ברורה ומציקה לעין, עד שפרספילד עצמו מציין אותה במפורש, ואז מנפץ אותה לרסיסים. בעוד ג'נט יכול להמשיך ולהחשב סוג של ווילרד/מרלו, הרי שה"נהר" שלו, העולם- מפסיק להיות אבסורדי, והופך, כדרכו של עולם (...) ריאליסטי, ציני והגיוני כל כך. סאלטר מפסיק להיות קורץ ההוזה וההוגה, והופך להיות סתם בריון אלים עם מקל גדול, שמחפש כח ונקמה. הוא לא ישב בהכנעה וימלמל "האימה, האימה", בזמן שראשו יותז.

אם הייתי צריך לתאר במשפט אחד את הספר הזה, כנראה שהייתי הולך על רע לתפארת. אלא שאני לא חייב להסתפק במשפט אחד, ולכן כל הטקסט דלעיל...

שני כוכבים, בגלל הכתיבה האיכותית של פרספילד. חוץ מזה, יש בספר הזה כל כך הרבה, שלא נשאר ממנו כלום.

» ביקורות נוספות של אורן
» ביקורות נוספות על אחי לנשק