“פעם היה פה עולם אחר, שונה. בשנות ה 70'-80' של המאה ה- 20, פעלו בארץ הוצאות ספרים שכיבדו את הספר. ספרים יצאו בכריכה קשה, בתרגומים איכותיים. ספרים שהודפסו במכונות דפוס גדולות, על נייר איכותי ולא במדפסות אלקטרוניות. ספרים הוצאו לאור ונמכרו לפי משקלם התרבותי ולא משקלם הפיזי (המכירה של 4 ב- 100 תמיד הזכירה לי מכירה במשקל...).

אחת מאותן הוצאות היתה הוצאת מעריב מנוחתה עדן (אמנם מודן רכשה את הזכויות על ספרי ההוצאה, אבל ההוצאה עצמה כבר לא קיימת), שפינקה את קהל הקוראים בספרי איכות, שהוצאו באיכות ביצוע גבוהה. הוצאות מושקעות, שהפכו את הספרים שהוציאה לנצחיים ממש. כך למשל, את הספר "יום מלחמה", ההוצאה עיטרה בכריכה שעוצבה ואויירה ע"י אמי רובינגר. עולם אחר...

גם הספר "יום מלחמה" מדבר על עולם אחר. עולם שהיה ופסק. עולם, שמי שנולד לפני 1992 גם חי בו. עולם, שהיה מחולק בין שתי מעצמות על- ארה"ב ובריה"מ, וחי תחת איום מתמיד של לוחמה גרעינית שתחריב אותו ואת יושביו עד עפר. במציאות, בריה"מ התפרקה, והאיום- לפחות זמנית, הוסר. "יום מלחמה" הוא ספר "מה אם?" קלאסי. על פי הספר (שנכתב ב- 1984, ועוד נחזור לזה), ב- 28.10.88 פרצה מלחמה גרעינית בין ארה"ב לבריה"מ. שורת נסיבות (שלא נפרטן) גרמו לכך שהמלחמה לא הפכה טוטאלית. שתי המדינות איבדו את יכולת המכה השניה, ולכן המלחמה הפכה מה שנהוג לחנות מלחמה גרעינית מוגבלת.

מוגבלת ככל שתהיה, המלחמה מחקה שלש ערים מרכזיות בארה"ב (ניו יורק, וושינגטון וסן אנטוניו), ושלחה את רוב ארה"ב חזרה לימי הביניים פחות או יותר, כי פצצה גרעינית זה גם פעימה אלקטרו מגנטית, מה שאומר שתגידו שלום לכל האלקטרוניקה בחייכם. אין סלולר, אין טלוויזיה, אין חשמל, רדיו, מעליות. אין רכבים, אלא אם כן יש לכם רכב ענתיקה, שנהנה ממערכת הצתה שאינה אלקטרונית. המצב בבריה"מ אינו ידוע למחברים, אך ההנחה היא שהמצב שם לא שונה בהרבה.

הספר מתאר מסע שעורכים המחברים בארה"ב 5 שנים אחרי המלחמה (בשנת 93'), והוא כולל ראיונות, רשמים אישיים ודו"חות ממשלתיים שונים: פדרלים, מדינתיים ובריטים (כן, כן בריטים! המלחמה כפי שתיארו לעצמם סטרייבר וקונטקה תחזיר את האימפריה הבריטית לגדולתה).

הספר מזכיר קצת את "מלחמת העולם Z" של ברוקס. אין קו עלילה מובהק, והספר הוא בעצם אסופת ראיונות- מונולוגים בד"כ- של אמריקאים ברחבי ארה"ב, אחרי חמש שנות סבל, שכללו מלחמה גרעינית, שהרגה מליונים בשניה, ועשרות מליונים ביסורים בשנים אח"כ, רעב כבד ומגיפת שפעת קטלנית. אבל בעוד שספרו של ברוקס נקרא בחיוך מוסתר (כי זומבים...), פה קשה להבליע חיוך. טכנית, תיאור המציאות של סטרייבר & קונטקה מעשי לחלוטין. כך ייראה העולם אחרי מלחמה גרעינית. כך יראו החיים.

הספר- למרות טכניקת הכתיבה היבשושית משהו, מרתק. פרקים מסויימים נקראים בנשימה עצורה ממש (הראיון עם תת שר ההגנה האמריקאי, הניצול היחיד מאייר פור 1 ביום המלחמה. הפרקים על קליפורניה, כמובן הפרקים על ניו יורק).

עניין שיש להתייחס אליו, הוא נושא הזמנים. הספר כאמור נכתב בשנת 84' (באופן סמלי, אותה שנה שבה בחר אורוול למקם את הדיסאוטופיה שלו, ואותה שנה, בה העולם היהודי עצר את נשימתו לקראת סוף העולם- ספק ברצינות, ספק בהומור- שנת תשמ"ד). הוא מתייחס לאירועים שמתרחשים בשנים 88'-93', עתיד מבחינת המחברים, אך עבר מבחינתנו. מעניין לראות עד כמה מוחשי היה החשש בשנת 1984, מגורם שכבר חדל מלהתקיים במציאות שלנו (למרות שהסכנה לאירוע גרעיני ספק אם פחתה).

זה גורם לכמה אי-דיוקים הכרחיים אך בלתי מזיקים: כמובן- בריה"מ, שאיננה עוד. מגדלי התאומים, שעוד עומדים על תילם, ויש אירוניה בעובדה שהמחברים הניחו שהם ישרדו מלחמה גרעינית, וכו'.

ספר לא קל לקריאה, מטריד מאד, ומשאיר המון חומר למחשבה. העולם אחרי המלחמה יהיה עצוב, קשה, אלים ומסוכן. הביטו החוצה על העולם שלכם. עכשיו תתלו מעליו פטריה.”

“ספר ייחודי. הספר נכתב בשלהי המלחמה הקרה בעידן שבו החלה ביקורת ציבורית רבה בעניין השימוש האפשרי בנשק גרעיני. הספר מתאר את קורותיה של משפחה ניו-יורקית ששורדת את המתקפה על ניו-יורק.
אבי המשפחה, העובד כעיתונאי, יוצא לאחר מכן בסיור ברחבי ארה"ב ומתאר את המציאות הפוסט-אפוקליפטית.
ספר מומלץ.”