“הביקורת מכילה פרטים מהעלילה (לא שזה כזה נורא...).

הספר הזה הוא הוכחה נהדרת לכך, שחומרים איכותיים הם לא ערובה לעוגה מוצלחת.

את הספר הזה קראתי, בגלל הרושם העז שהותיר בי "שערי האש" של פרספילד. חיפשתי לקרוא עוד ספרים שלו, ובחרתי ב"אחי לנשק" (כנראה טעות. הייתי צריך ללכת על "להרוג את רומל"). פה חייבים מילה על תרגום שם הספר. איך ובעיקר למה "the profession" הפך ל"אחי לנשק"?? לא ברור.

יש לספר הזה פוטנציאל להיות ספר טוב. סיפור מסגרת טוב (אהבה, אקשן, גיבור שהוא אנטי גיבור). סופר שיודע לכתוב (גם בספר הלא טוב הזה, פרספילד כותב מצויין), שולט בנושא עליו הוא כותב, ומייצר עלילה קולחת. אז איפה הבעיה? בסיפור... פרספילד רוצה לדבר על כל כך הרבה נושאים בספר הזה, שבסופו, קשה לקורא להבין על מה הוא בכלל דיבר.

עוד לא החלטתי אם הספר הזה מדבר על התלות העצומה של המערב באנרגיה פוסילית. אולי הוא דן בבעיה ההולכת וצומחת, של חברות קבלניות בתחום הצבאי. אלו בעצם צבאות פרטיים, שנלחמים עבור ארה"ב תמורת כסף. באפגניסטן ובעיראק פועלות כיום חברות קבלניות לצד הצבא האמריקאי. פרספילד לוקח את הדברים צעד קדימה, ובעתיד הקרוב שהוא מתאר, הצבאות הפרטיים האלו פועלים במקום הצבא האמריקאי. מתעוררת שאלה, מה יקרה ביום בו האינטרס של הצבא הפרטי- של הבעלים, אלו שחותמים בסוף היום על הצ'קים של החיילים, לא יעמוד בקנה אחד עם האינטרס האמריקאי?

ואולי הספר בכלל מדבר על הפריכות של המשטר האמריקאי, שבעצם נכנע ומתקפל בפני כל מי שיושב על השיבר של הנפט, עם תותח גדול, וצועק "אני משוגע". אצל פרספילד, המשטר כל כך פריך, עד שהוא בעצם מוכן להכתיר כריבון בוגד שמאיים לפגוע בארה"ב בכח. ואולי הסיפור האמיתי פה הוא ההתפרקות הערכית של החברה האמריקאית. תמורת נוחות (ואנרגיה היא נוחות), האמריקאים של פרספילד יכתירו כל אחד כנשיא.

התשובה העצובה היא, שהספר מדבר על כל אלה, במין ערבוביה קקופונית לא ברורה, שבסופה, התשובה לרוב השאלות שהספר עורר, היא "אין מספיק אינפורמציה". כלומר, מרוב נושאים, שכולם טובים ומעניינים, ויכולים להחזיק ספר שלם בזכות עצמם, ומרוב מידע שהספר מלא בו, הספר לא מצליח לתת לקורא מספיק כלים להתמודד עם הדילמות שהוא מעורר, ולהסיק מסקנות מועילות, או הגיוניות, בגינן. חבל.

עוד נקודה שצריך להתייחס אליה, היא דמותו של סאלטר. עד מחצית הספר לערך, ניתן לחשוב שסאלטר הוא סוג של קורץ מודרני, בהומאז' מעניין ל"אפוקליפסה עכשיו", ו"לב המאפליה". דמותו של ג'נט מייצרת מקבילה ראויה לווילרד/מרלו של קופולה וקונרד בהתאמה. בעוד ווילרד/מרלו נעים במעלה נהר האבסורד שלהם, באפריקה ובויטנאם, לקראת העימות הבלתי נמנע עם קורץ, הרי שעבור ג'נט- הגיבור של פרספילד, העולם הוא הנהר, בו הוא משייט לקראת המפגש עם סאלטר שלו.

אלא שבשלב מסויים, ההשוואה הזו הופכת כל כך ברורה ומציקה לעין, עד שפרספילד עצמו מציין אותה במפורש, ואז מנפץ אותה לרסיסים. בעוד ג'נט יכול להמשיך ולהחשב סוג של ווילרד/מרלו, הרי שה"נהר" שלו, העולם- מפסיק להיות אבסורדי, והופך, כדרכו של עולם (...) ריאליסטי, ציני והגיוני כל כך. סאלטר מפסיק להיות קורץ ההוזה וההוגה, והופך להיות סתם בריון אלים עם מקל גדול, שמחפש כח ונקמה. הוא לא ישב בהכנעה וימלמל "האימה, האימה", בזמן שראשו יותז.

אם הייתי צריך לתאר במשפט אחד את הספר הזה, כנראה שהייתי הולך על רע לתפארת. אלא שאני לא חייב להסתפק במשפט אחד, ולכן כל הטקסט דלעיל...

שני כוכבים, בגלל הכתיבה האיכותית של פרספילד. חוץ מזה, יש בספר הזה כל כך הרבה, שלא נשאר ממנו כלום.”

“עד ימים אלה ממש האמנתי, שאין אכזבה גדולה בחיים כמו זו שאתה עשוי לחוות מביקור חוזר במסעדה אהובה, שבמהלכו אתה מגלה פתאום שכל מה שזכרת - אינו עוד רלוונטי : המנות המוקפדות והעשירות בטעמים פינו את מקומן לאיזה מישמש הזוי בשם ה-nouvelle cuisine, השירות המודע והמפנק הפך לקטע נרגני של מלצרים-ילדים והמחירים, איך לא, האמירו לגבהים בלתי נסבלים כי "ככה זה, ימים קשים"... אז האמנתי. מסתבר שאותו כנ"ל עלול להתרחש מפנייה ליצירתו החדשה של סופר נערץ, אחד שהפיל אותך לא מזמן בטאץ'-דאון לפנים, ושהביא פתאום איזו יציאה לא הגיונית, לא בסטנדרטים, כאילו אמר לעצמו שבכל מקרה הקוראים לא ישימו לב, אז למה שלא ניתן לבן הקטן של השכנים לכתוב משהו ולחתום תחתיו את שמי ?!...

בכללי, אני פריק של אנשים שמשיגים את מטרותיהם בחיים בעבודה קשה ומיוזעת. וסטיבן פרספילד חקוק על לוח לבי כמי שהשכיל לשבת כמה שנים על ישבנו הענוג בספרייה המרכזית של לונדון, לקרוא אינספור תיאורים, עדויות ודו"חות מלחמה הנוגעים למערכה בצפון אפריקה בכלל ולקרבות שבהם היה מעורב פילדמרשל רומל בפרט - ולרקוח מהם את אחד מרומני המלחמה המרשימים שאי-פעם קראתי - "להרוג את רומל". אחרי שלושה עמודים מהדבר הזה, לא יכולתי להורידו מעיניי. אחרי עשרה עמודים הייתי בטוח שגם אם פרספילד לא היה שם מבחינה פיסית, הרי שהוא בטוח קרוב לנושא יותר ממה שהוא מגלה לנו. משהו בנוסח מחווה לאביו או בכיוון הזה. פשוט ספר אדיר.

והנה מגיע הדבר המוזר הזה, "אחי לנשק", ואתה לא מבין מי ומה. איזה קשקוש עתידני תת-רמה כזה, חסר נשמה, קלישתאי להחריד (אמריקנים וחברים טובים נלחמים באיראן בשטחה של עיראק...נו, מה) ועמוס במפרטים טכניים של ציוד לחימה כאילו WTF ומה נפלת עליי פתאום בעונה זו של השנה ? לא מספיק חם ומחניק בבאר שבע ?!...
חברים, לראשונה מזה שנים רבות שמתי בצד את אחד העקרונות שלאורם חייתי את חיי - "לא להניח לעולם ספר מהיד בטרם הגעתי לסיומו ולו רק מתוך כבוד ליוצר" - והנחתי את "אחי לנשק" לאגור אבק בצדה המוסתר של ספרייתי המושקעת...”

“ספר המתח "אחי לנשק" (הוצאת אריה ניר, 2012) מאת סטיבן פרספילד, מתאר מציאות גיאופוליטית עתידנית בדיונית במזרח התיכון רווי האלימות והסכסוכים. אף שמבחינה גיאוגרפית חלק מהאזורים שבהם הוא מתאר מלחמות וקרבות שורר כעת שלום, אינה אומרת שכך יהיה בעתיד והתרחיש שהוא מתאר סביר בהחלט. מנגד, יש לציין כי הספר, שנכתב בשנת 2011, מתעלם ממהלכיו של הנשיא אובמה להבטיח לארצות הברית עצמאות אנרגטית ומניח כי למרות החיפוש הגובר אחר מקורות אנרגיה חלופיים לנפט, יוותר זה האחרון כמשאב האנרגיה החשוב ביותר גם בעוד 16 שנים מעכשיו.

השנה היא 2032. מלחמת איראן-עיראק השלישית הסתיימה וזה עתה נכשל ניסיון ההפיכה בערב-הסעודית. האיראנים שולחים כוחות שריון גדולים דרומה במטרה לכבוש את שדות הנפט. חברות אנרגיה (המחבר ממזג, בכישרון רב, שמות של תאגידי תקשורת ואנרגיה לכדי תאגידים גדולים עוד יותר ובכך מחזק את אמינות הספר), בנקים וממשלות מעסיקים צבאות שכירי חרב גדולים (נראה כי במקרה זה שואב המחבר השראה מתאגיד שכירי החרב "בלאקווטר" שהוקם על-ידי יוצא הקומנדו הימי האמריקני) במטרה להשליט סדר בכאוס העולמי ולהשתלט על משאבים. צבא השכירים, הטוב, הגדול המאורגן והמיומן ביותר הוא גוף המכונה "כוח חדירה" שבראשו עומד הגנרל ג'יימס סאלטר, איש חיל הנחתים האמריקני (המארינס) לשעבר. באופן מקורי מכנה המחבר את היחידות בצבא השכירים בשמות הלקוחות מלטינית שמקורם בצבא הרומי. כך למשל ארמטורה היא יחידה בסדר גודל של אוגדה מוטסת, שלה שלושה "אלמנטים מתמרנים, שנקראים ליגיונות, שכל אחד מהם הוא פחות או יותר בגודל של חטיבה או צוות קרב גדודי של המארינס" (עמוד 85).

בשנת 2022 הודח סאלטר על-ידי הנשיא קול לאחר שהיה מעורב במשבר גרעיני עם הסינים. סאלטר, שפיקד אז על כוח משלוח של הנחתים למדינה אפריקנית בה שררה מלחמת אזרחים, הואשם באחריות לטבח שהתבצע ובמקביל מצא עצמו על סף עימות גרעיני עם הצבא הסיני שפלש לאפריקה והיה בעמדות עדיפות על הכוח הנחתים בפיקודו. "תגובתו של סאלטר הייתה נועזת ותוקפנית. הוא ערך פשיטה לילית מעבר לגבול עם שתי פלוגות רובאים מתוגברות ותפס שטח שולט שנקרא מונס אוריינטל, מה שחייב את הסינים לסגת. הוא הורה לקדם את הנשק הגרעיני הטקטי שלו" (עמוד 125) בסיטואציה זו, שחלקה שאוב מאירועים ממלחמת לבנון הראשונה (הטבח בסברה ושתילה) וחלקה ממלחמת קוריאה (המחלוקת בין טרומן למק'ארתור) החליט הנשיא קול להדיח את סאלטר מן הפיקוד, להסיג את הכוחות האמריקנים מן המדינה ולפטרו מן השירות.

גיבור הספר הוא גילברט גֶ'נטילוֹם, המכונה גֶ'נט, קולונל בנחתים לשעבר ושכיר חרב בהווה. ג'נט פגש את הגנרל סאלטר לראשונה בשנת 2016. "זה היה בעיראק. הייתי סמל מחלקה בן עשרים ושש בגדוד השלישי של חטיבת הנחתים השביעית, שהייתה פרושה במוסול לקראת סוף מלחמת עיראק-איראן השנייה" (עמוד 29). הגנרל היה אז "פטריוט נלהב, כוכב עולה לא רק בחיל הנחתים (שבמסגרתו כבר השיג שתי הצלחות טקטיות מזהירות בתימן ובניגריה) אלא בצבא כולו" (עמוד 32). סאלטר טיפח את אנשיו, אהב אותם ושמר עליהם. היה זה "הוא שקטף אותי משורות המגויסים, דחף אותי לסיים ארבע שנות קולג' בעשרים ושבעה חודשים בלבד על חשבון הדוד סֶם, וקידם אותי לראש רשימת המועמדים לקורס קצינים ולקורס הבסיסי בבסיס המארינס בקואנטיקו, כשהתור לשני המקומות היה שמונה-עשר חודשים. הוא שינה את חיי" (עמוד 33). תחת פיקודו לחם ג'נט בכל סכסוך מדמם שידע העולם, מתוך ביטחון מלא שלא משנה מה היעד, מהם הסיכויים ומיהו האויב סאלטר יוביל את אנשיו לניצחון. לאחר הדחתו של סאלטר שיחק ג'נט תפקיד מרכזי באירוע בעל משמעות עמוקה בעבור הגנרל ונעשה יקר לו כאילו היה בנו. כשסאלטר שואל את ג'נט אם הוא יילך לאן שהוא יישלח אותו, עונה האחרון כי הוא יטוס "אפילו לגיהינום אם תשלח אותי לשם" (עמוד 37).

עתה, משתלט סאלטר, אסטרטג מוכשר (שהמחבר מתארו כגאון צבאי דוגמת המצביאים הגדולים בהיסטוריה), משתלט במהירות על שדות נפט וגז עצומים ונעשה לאדם החזק ביותר בעולם. אולם את בעבור סאלטר הכוח שמאפשר הנפט הוא מכשיר לחזרתו הביתה כמנצח, ממש כקיסר העומד לפני הרוביקון, רצונו הוא לנקום במי שהיו אחראים להגלייתו, ולשוב הביתה. אז מתברר לג'נט כי חזרתו של סאלטר לארצות הברית כוללת גם את ביטולה של הרפובליקה האמריקנית, ממש כשם שהיה בימי מלחמת האזרחים ברומא, שבסופה ביטל קיסר (ואחריו יורשו אוגוסטוס) את שלטון הסנאט ונעשה לשליט יחיד. או אז חייב ג'נט לצאת למערכה אחרונה ונואשת – על עצם דמותה של המדינה שאותה שירת.

ניכר כי בטרם כתיבת הספר ביצע פרספילד מחקר מקיף אודות טקטיקה צבאית, ההווי הרווח ביחידות המובחרות של צבאות המערב כמו גם ביחידות שכירי חרב ומתולדות המלחמות בעת העתיקה, כמו גם במאה העשרים. בין היתר נעזר המחבר במומחים רבים, ובהם גם "מייג'ר ג'ים גאנט מן הכוחות המיוחדים של צבא ארצות-הברית, על ידידותו וחוכמתו מעבר לחובתו" (עמוד 271). יתרה מזו המחבר, יהודי-אמריקני, המעריץ את שיטות הלחימה של צה"ל מראה בקיאות רבה כשהוא שולח את גיבורו ואת פקודיו למשימה חשאית כשהם מסתערבים, "המילה המקובלת בצה"ל למשימה שמתבצעת בלבוש של ערבים מקומיים" (עמוד 178). במשימה אחרת מצטרף לכוח הפושט בפיקוד ג'נט מומחה ישראלי לחומרי חבלה, אביגדור "אבי" דנון (שאביו הוא אלוף מפורסם), יוצא היחידות המובחרות של ההנדסה הקרבית.

דמותו של הגנרל העריץ\ מושיע שיצר, סאלטר נוצרה סאלטר "תואר בדמותו של מק'ארתור בקוריאה, יוליוס קיסר בגאליה ואלקיביאדס בספרטה" (עמוד 126). המחבר גם מציין כי הגנרל הצטייר כ"בן דמותו העכשווי של ברט לנקסטר בסרט שבעה ימים במאי" (עמוד 129). במובנים מסוימים הוא היה גם בן דמותם של אריאל שרון ומשה דיין. מנגד, הוא מעוות את ההיסטוריה, או לחלופין טועה בהבנתה כשהוא מציין שבתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים הוקמה ממשלת אחדות "שפירושה היה שראש הממשלה לוי אשכול זז הצדה ומשה דיין הוכנס לממשלה כשר ביטחון וקיבל לידיו את ניהול העניינים" (עמוד 206). דיין אמנם שימש כשר ביטחון אולם לא הושעו סמכויות הממשלה והעומד בראשה.

אף שהספר הוא כמעט בחזקת מדע-בדיוני הוא כתוב היטב, ריאליסטי, ומותח. אנשי הצבא, בצה"ל ובצבאות אחרים ימצאו בו עניין וכמותם אנשי המחקר בפקולטות למדעי המדינה. למרות שבניגוד לשני ספריו הקודמים והמצוינים של פרספילד, "להרוג את רומל" (אודות יחידות הקומנדו הבריטיות במערכה באפריקה במלחמת העולם השנייה) ו"שערי האש" (אודות קרב הספרטנים בתרמופילי), הספר הוא בדיוני הרי שהוא טוב ואמין כמעט כמותם. מומלץ בחום!!!”

“הספר, שעלילתו מתרחשת בשנת 2032 כתוב בצורה צבאית, ומתאר את חייו לוחם, גנט, שכיר חרב ב"כוח חדירה" -ארגון שהוקם ע"י הולנדי וכעת נשלט ע"י גנרל אמריקאי לשעבר גים סאלטר.
ארה"ב של אותה תקופה היא ארה"ב שלאחר מתקפב של ה-11/11 - מתקפה איראנית של פצצה מלוכלכת בלונג ביץ ,איראן ועיראק במלחמה שלישית ביניהם (השנייה הייתה בשנות ה-20 של המאה ה-21).

ג'ים סאלטר הוא לוחם מהולל , בעל יכולות של לוחם, המקריב עצמו לטובת אנשיו, המדבר אליהם בשפתם. לוחמיו יעשו הכל בשבילו.
סאלטר הודח מהצבא לאחר שסירב לפקודת הנשיא לשעבר קול בשנת 2022 וכן לאחר שהתברר שכוח בפיקודו טבח בלוחמים מזמביה, לוחמים שביצעו מעשי אונס ורצח בקרב אוכלוסיות של נשים גברים וילדים.

לאחר הדחתו ג'ים עומד בראש כוח חדירה , ארגון שכירי חרב המונה 90 אלף לוחמים, ופועל בשכירות חברות נפט ומדינות שונות. הלוחמים שאיתו, ובייחוד ג'נט, המצליח להחזיר את גופת בנו, יעשו כל שיורה להם סאלטר.

אך הדברים מסתבכים כשמבתרר שסאלטר מבצע הטעיות ושולט הן על שדות הנפט של דרום עירק (בעיקר במוסול), והן על שדורת הנפט הגדולים באיזור השיעי של ערב הסעודית.

האם סאלטר הוא דיקטטור, מעין קליגולה או יוליוס קיסר, נתמך ע"י אלמנת הנשיא לשעבר, הנשיא קול וכן ע"י רוב מוחץ באוכלוסייה האמריקאית - נראה שכן.

האם ג'נט - יכול לעוצרו ??

תובנותיי מהספר והסופר:
1. גם בעוד דור עדיין העולם יסתמך על נפט - בעל המאה הוא בעל הדעה. מקורות אנרגיה חליפיים לא נמצאו ועדיין לא יימצאו.
2.גם בעוד דור המלחמות בין השיעים לסונים ימשכו, צבא מהדי העירקי, עדיין יפעל לדעת הסופר.
3. צבא שכירי החרב, שביטוי בולט שלו ניתן לראות לא רק בעיראק, אלא גם בצבא המאבטחים שמגן על צינורות הנפט באפריקה- יילך ויתחזק.
4. ישנה נימה מודגשת של הסופר, שחש שאמריקה (אולי בימינו אנו) הולכת ונחלשת, ופקידה כשוטר העולמי מתמוגג ויש צורך שתשיב את כוחה ואת הרתעתה.
5. הספר מתאר גם את שכרון הכח של מפקדי צבא, ותחושתם על ידע בלעדי

הספר כשלעצמו לא הכי מעניין ...”