ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שני, 16 בדצמבר, 2013
ע"י נצחיה
ע"י נצחיה
מאז ימי "אלף לילה ועוד לילה" רווח בספרות הטריק הפשוט של מציאת מסגרת עלילתית קלושה כדי לחרוז לתוכה המוני סיפורים קטנים, שלא לומר אנקדוטות, שקורות לאורך שנים. לפעמים משתמשים בזה כדי שמכלול הסיפורים יאמר משהו על תקופה או על מקום או על שניהם. לפעמים גם זה לא. אמיר גוטפרוינד, למשל, אלוף בזה. הרומנים שלו הם למעשה אוסף סיפורים קצרים במסווה. כשחושבים מה העלילה, היא פחות או יותר מסתכמת במטבע הלשון של הבן שלי "יש שם אנשים שעושים דברים".
זה פחות או יותר מה שיש כאן בספר. נער אוהב נערה. הוא מחזר אחריה, והיא לא נענית, היא רוצה בחור אחר. כחלק מתהליך החיזור מופיעים סיפורי המשפחה שלו. שכן יש כאן ניגוד, פער, קונפליקט. יונתן מרציאנו הוא בן למשפחה שעלתה ממרוקו לישראל עם קום המדינה. נורית סתו, לעומת זאת היא צברית, ממוצא אשכנזי. בשנות החמישים של המאה הקודמת זה היה פער שכמעט ואינו ניתן לגישור. כחלק מהחיזור שלו אחריה הוא מספר לה ולנו את סיפור עליית המשפחה שלו לארץ, סיפורי ואדי סאליב, ובכלל סיפורי העליה ממרוקו בעשור הראשון למדינה.
אני מודה שבהתחלת הקריאה. התעצבנתי. כמה כבר אפשר לקרוא ספרי התבגרות מנקודת מבט של גיל ההתבגרות? גם המחסור בבשר של עלילה הפריע קצת לתאבון הקריאתי שלי, כי בעיני העלילה היא ציר חשוב בספר, ואני לא סובלת ספרי אווירה שמחליטים לדלג עליה. אבל, וזה אבל גדול, עם ההתקדמות בספר נכבשתי. הספר הופך להיות פיוטי ומקסים (מלשון קסם). יונתן שבוי בקסמי שיר השירים, ובקסמי הגיבורה שלו, המלכה היהודיה אלכהינה. הוא מדלג בין עולמות, בין הריאליזם הצברי ובין הכישוף והאמונות העממיות שעלו ממרוקו עם זקני משפחתו. הוא מנסה לכשף את ליבה של אהובתו, ובכך מכניס לעלילה לא מעט קווים מיסטיים, והופך את הספר לשונה ולמרתק. גבריאל בן שמחון יוצר מיקרוקוסמוס שדרכו אפשר ללמוד על המורכבות הרבה של העליה מצפון אפריקה, ובעיקר ממרוקו, והשתלבותה במדינת ישראל הצעירה בעשור הראשון לאחר הקמתה.
גם את הסקירה הזאת אני מסייגת ומזהירה שהספר נקרא בתנאים סוריאליסטיים משהו, ביממות הניתוק הטוטלי שהפילה עלינו הסופה שכנראה תיזכר לעד כ"החורף של 2013". אז יכול להיות שכל דבר מודפס היה מוצא חן בעיני באותו מידה. ובכל זאת - מומלץ.
10 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
נצחיה
(לפני 11 שנים ו-10 חודשים)
רץ, חס וחלילה, לא ולא.
קוראים בשביל בריחה, לא בשביל לראות בספר את מה שאפשר לראות מהחלון. על הקוטב הצפוני אני אקרא בקיץ, כשמישהו כאן ייאנח ויאמר שהוא מתגעגע לחורף.
|
|
|
נצחיה
(לפני 11 שנים ו-10 חודשים)
מתלמד, כתבת יפה והרחבת
אני לא יודעת אם הנערה סקרנית לשמוע מפיו סיפורים, או שזה חלק מהדימיון שהוא מדמה בנפשו. כי כל הספר רקום תעתוע בין דמיון ומשאות לב ובין מציאות. בכל מקרה, גם אם היא באמת יושבת ושומעת את סיפוריו ומתעניינת בהם, שים לב שזה הוא שמתבייש ולא רוצה להביא אותה אל ביתו מחשש שהיא לא תאהב את זה ולא תסתדר שם. זה בנוגע לאנקדוטה.
מכל מה שכתבת הגעתי לחשוב שאולי זה לא סיפור כפשוטו, אלא שכמו שיר השירים וסיפור הדוד והרעיה, יש כאן אלגוריה, ונורית סתו אינה נערה, אלא מדינת ישראל הצעירה, ויונתן מרציאנו הוא הדור כולו - צעירי העולים ממרוקו המנסים לחזר ולהתאקלם במולדת חדשה. |
|
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-10 חודשים)
נצחיה - אני לא הייתי קורא ספרים על הרי האטלס, אלא על השרדות בקוטב הצפוני, אבל בכול מקרה יפה השימוש
בשחרזדה כמספרת סיפורי אלף לילה.
|
|
|
מתלמד
(לפני 11 שנים ו-10 חודשים)
יפה נצחיה, אני לא הצלחתי לסיים, ובכל זאת אני חייב להמליץ. הוא בהחלט משובח.
יש בו כמה זוויות ייחודיות גם לנושאי האהבה, וגם ובעיקר להגדרת הקונפליקט של בן הדור השני המרוקאי הבאים ארצה, שנאלצו ליטוש מסורת אבות כל כך ענפה ומרתקת, לטובת נערה מתוקה וצברית. וגם הנטישה לא הועילה, כי בעיניהם הוא תמיד נשאר המרוקאי.
אנקדוטה מרתקת נוספת וייחודית, היא התיאור על הנערה שמאוד סקרנית ללמוד מפיו על מסורת אבותיו. לגביה אלו סיפורים מרתקים מעבר להרי החושך, היא תתענג אליהם, ובמקביל תתרחק ממנו. דווקא הסיפורים שכל כך יפים לשמיעת האוזן, דוחים אותו בעיניה וגורמים לה להתרחק ממנו. |
10 הקוראים שאהבו את הביקורת
