העולם של היום השתנה לא כן? אני בטוחה שתסכימו איתי כולם.
מה שפעם היה משתנה בתקופה של עשורים היה הופך את פיו בשנים ספורות. בטכנולוגיה, ביחסים, בתקשורת, באוכל, בתרבות, ובעוד אין ספור תחומים.
גם בגילי הצעיר עוד לא בת 20 אני חושבת לפעמים על הילדות שהייתה לי, וכשאני מבטיה על אחותי הקטנה אני מבינה כמה הרבה השתנה במעט כל כך זמן.
שינוי לכל סוגיו הוא קשה ומורכב, ולא בהכרח הוא רע כמו התדמית שהרבה פעמים הוא מקבל. בני אדם הם היצורים הסתגלניים ביותר בטבע וזה מה שגרם לנו להפוך לשליטי העולם. ולחיות המפותחות שאנחנו היום.
אבל כמו לכל החיות הצרכים הבסיסים שלנו,הרגשות, הדחפים, התחושות,ההתנהגויות נשארים אותו דבר לא משנה באיזה שנה פחות או יותר תמצא את עצמך בה, האנשים נשארים אותם האנשים. אני אוהבת לומר תמיד בסקירות שלי כאן על רומנים היסטוריים, שלא ההיסטוריה חוזרת על עצמה אלא שבני האדם פשוט לא משתנים.
תופעת סופרי הפייסבוק היא תופעה חדשה, ובעיניי היא מבורכת. ומציגה את היופי ברשתות החברתיות שלפעמים אנחנו שוכחים שבאותה מידה שהם יכולות לגרום נזק בלתי הפיך, יש הרבה אנשים שחייבים להם לא מעט.
שלי מרכוס, אלמוג בר, רן אפלברג הם חלק מרשימה של סופרי פייסבוק מוכשרים ומצוינים שסיפוריהם ברשת התפרסמו, ספריהם הגיעו למקומות הראשונים ברשימת רבי המכר ואף הפכו לסנסציות [לזכור ילדים לא כל סיפור שמפורסם ברשת החברתית הוא אמיתי]
אבל מרסל מוסרי בין הראשונות שפרצו את הדרך והתפרסמו מכתיבת סיפורים בפייסבוק היא ללא ספק האהובה עליי.
אולי זה קשור לעודף משקל של שתינו, לרצון למצוא אהבה, לקושי בצבא, אהבת הארץ של שתינו, וכמובן אהבת הספרים והכתיבה.
סיפורים של 3 דקות קריאה, אולי חמש מצליחים לפעמים לגעת טוב יותר מספרים בעלי 500 עמודים שמתארים את צבעו הירוק של הדשא ברוב דפיהם.
קניתי את דמעות של יין בתחנה המרכזית בבאר שבע ביום חמישי אחד כשחזרתי מהבסיס, הוא קרץ מי ולא יכולתי להתאפק גם עם המשכורת הצבאית העלובה.
קראתי והתאהבתי עוד יותר, והערצתי פי כמה וכמה אותה. על הרגישויות, והדקויות הקטנות, ההבנה הבסיס, הרוך והחמלה האנושית והכישרון כמובן הנהרות של כישרון הכתיבה של מרסל.
כל סיפוריה עם בספרה הראשון שטרם יצא לי לקרוא [למה לעזעזל הוא לא נמצא בספרייה??] ועם בסיפוריה שמתפרסמים בעמוד הפייסבוק שלה מרסל שבקושי מלאו לה 26 מצליחה לגעת בנושאים כל כך מורכבים ומתמודדת איתם בהצלחה פעם אחר פעם. ציונות, אהבה, בדידות, ישראליות, שכול, משפה,בגידה, כעס ועלבון, חלומות, תשוקות, יצרים, יחסי הורים וילדים, יחסים בין נשים לגברים, עוני, מרכז ופריפריה, לחיות עם עודף משקל, הרצון להיות נאהב ולאהוב. החיפוש אחר אהבה והרשימה ארוכה מאין ספור.
תראו העולם משתנה והוא לא יפסיק להשתנות גם אם נרצה וגם אם לא, אבל לפעמים כאחרי כל כך הרבה סיפורי זוועה שמתפרסמים כל ערב לפעמים צריך לקרוא סיפור קצר בין 3-5 דקות ולזכור שבסיס עדיין קיים והוא עדיין טוב. וסיפור הוא טוב הוא סיפור טוב לא משנה אם הוא מסופר בעל פה, חקוק על אבן, כתוב בדיו על נייר, מודפס וכרוך, או מפורסם בפייסבוק.
אני קוראת את הספר כל פעם ברגעי ייאוש כאני מחפשת תקווה
אני ממליצה גם לכם לעשות אותו דבר.
לא יהיו אכזבות
אני בטוחה.

למרות הכוונה הטובה של הסופר חאלד חוסייני ולמרות הכוונה הרבה וההשקעה הרבה מאחורי ספריו. נראה שבמקרה של קולות מן ההרים כל המוסיף גורע.
יותר מידי עלילות שלא מצליחות להתפתח, רגע לפני שהם נקטעות באמצע.
קשר מקרי בין התקציר וכריכת הספר לבין הסיפור עצמו.
קשר רופף וחסר אמינות בין כל העלילות והדמיות.
אוסף של דמויות ואנשים ברחבי פקיסטן והעולם, בזמנים שונים, שלכל אחד מהם סיפור משל עצמו, סיפור טוב ומעניין שיכל היה לעמוד בפני עצמו...
אך הקשר ביניהם והחיבור לוקים בחסר ורק הורסים.
יותר מידי סיפורים, מסרים, עלילות, מחשבות, אידאולוגיות ודילמות שלא מצליחים להשתלב ולעניין.
לא אהבתי..
4 כוכבים רק בגלל שני הספרים הקודמים של הסופר, ובגלל שאם היו מחלקים את הספר לכמה סיפורים קצרים הוא היה מצליח הרבה יותר.
ממש לא חייב.

30.3.2016, 9:30 בבוקר, בסיס חיל האוויר מצפה רמון.
באולם הקולנוע יושבים כל חיילי טייסת התחזוקה של הבסיס.
טכנאי דרג א', טכנאי מסוקים, טכנאי מטוסים, חווטים, חשמלאים, אלקטרונאים, הנדסאים, בנאים, חיילי חובה, נגדים וקצינים.
כנס בטיחות קיץ.
לבמה מוזמן בחור צעיר על כיסא גלגלים שבא לספר את סיפורו...
על החברים מהשכונה, על הילדות והמשפחה, על האהבה לכדורגל, על החברה הראשונה.
על הקריירה והחלומות לשחק בצ'לסי...
על הרגע שיום לפני הטיסה במסיבת הפרידה של החברים, על השמחה והצחוקים, הברכות והאיחולים, על כך שלא שתה.. על רמזור שהראה אור ירוק ועל כך שהגיע לפתע מכונית שעברה באור אדום..
על ההתעוררות הראשונה בבית החולים, על האובדן של החבר הכי טוב שנהרג, על ההבנה שהרגליים שלך משותקות, שאין יותר כדורגל, שאין יותר ללכת על הרגליים.
על ההבנה שאתה נכה, שונה, מוזר.
שיש כיסא, שיש כאבים, שיש אחות שצריכה לרחוץ אותך, שיש שיקום והחלמה ארוכה.
שהחברים נעלמים, שהחולמות מתנפצים, שהחברה עוזבת, כשהאבא נוטש, שהעולם שבחוץ לא תומך ומקבל, שאתה שונה.
על נפלאות בתי המשפט בישראל שמשחררים אדם מכול אשמה לחזור לנהוג חזרה בכבישים, אף על פי שמתוך בקבוק וודקה שהייה במכונית רק חצי נמצא.

על הקשיים, והכעס, הבכי, העצב, החוסר אונים, האי שייכות, העצבים, החוסר צדק, המשברים, החוסר עצמאות, תלות, הבדידות, הכאבים, הניכור, הזרות, הדיכאון, התשישות, הרוע, החמלה, הרחמים, היוקר, ההבנה, הקבלה, החוסר חשק לחיות, הבושה, העייפות, המלחמות, הזיכרונות, והבחירות שעושים.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

אף אחד מאיתנו לא ציפה לזה שהוא לפתע קם על רגליו...
לא מדובר היה כמובן לא על ניסים ולא על נפלאות ולא על מעשי כשפים.
מדובר הייתה על הצגה והבחור היה שחקן.
אבל הסיפור, הסיפור בהחלט אמיתי...
לצערנו הרוב יותר מידי נכון, נפוץ ואפשרי.
מעטים הספרים שיכולים לספר סיפור כזה נפיץ וחזק בצורה כל כך טובה, נכונה, כל כך יפה, מקסימה, מעניינת, ובעיקר מדויקת.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על הספר כמה ימים לאחר שסיימתי לקרוא אותו, והאגרוף שהצגה הזו הכניסה בבטן של כל אחד מאיתנו הזכיר לי את זה.
..
את רישיון הנהיגה שלי לא עשיתי בגיל 16 כמו רוב בני גילי, רק בתקופה שלפני הגיוס עזרתי אומץ והלכתי ללמוד.
הכסף והזמן אומנם היה חלק מהשיקולים, גם לעצלנות היה חלק נכבד בעניין.
אבל גם פחדתי, פחדתי לעלות לכבישים ולנהוג, לקחת את האחראיות הזו, ולדעת שכל פעם שאני עולה על הכביש יש גם סיכון.
...
בקורס שלי המפקד ענף שלנו בכל תדריך יציאה היה שם דגש על בטיחות ועל נהיגה ועל תאונות דרכים.
תמיד ידענו שתדריך שלו ייקח 20 דקות לפחות.
אומנם יש לי הרבה מאוד ביקורת כלפיו על ההתנהלות שלו ועניינים אחרים.
אבל יש לשבח אותו ללא ספק על הרצינות הדאגה והעניין האמיתי שהביע בנושא.
...
יש כאלה שנפצעים במלחמות ובקרבות, יש כאלה שלא עלינו בטיולים ברחבי העולם.
ונעשים נכים ומשתוקים.
ויש כאלה בתאונות קשות, בכבישים ראשיים, עם רכבים אחרים או הולכי רגל. ולפעמים נפגעים דווקא בכביש מאחורי הבית. זה שהלכם בו שנים..
אולי זה יהיה בגלל עייפות, הזנחה של תשתיות, עבירת תנועה וכמובן לא לשכוח את האלכוהול..
וזה יקרה אני מבטיחה לכם, אם לא לכם את לחברים שלכם, או לאנשים שאתם מכירים.
כי אם במדינתנו הקטנה שעברה 7 מלחמות, 2 אינתיפדות, גלי טרור ומבצעים בלי סוף יש יותר הרוגים בכבישים מאשר חיילים כנראה שיש לנו בעיה.
בעיה עולמית קשה וחריפה.
אותו מפקד ענף מאמין שהפתרון הוא לעלות את גיל שבו ניתן להוציא רישיון נהיגה.[יחד עם האלכוהול כמובן]
אז יכול להיות שבגיל 24 רק "נפתח השכל", אבל במדינה שבה בגיל 18 מצפים ממך להילחם לשמור על הגבולות וגם להרוג אם צריך זה לא ראלי וגם לא נכון.
בעיניי לפחות.
כי לאסור זו הדרך הקלה לחנך ולשנות תרבות נהיגה מצריכה זמן, כסף ומשאבים.
כדי שסיפורים כאלה, לא יכאיבו לנו כל כך עמוק בבטן.
כדי שהספר הזה יהיה רק סיפור מרתק ומעניין. ולא מראה כואבת למציאות של רבים מאיתנו.
ספר ששואל ודן על הבחירות שלנו לחיות את החיים שלנו לפי בחירתנו, ולסיים אותם במידה ונחליט על כך.
האם יש משהו ששווה לחיות למענו?
האם אהבה מנצחת הכל?
מי יכול להחליט על כך?
אם לא הייתי מסיימת לקרוא אותו באחת השבתות בבסיס כנראה שהייתי בוכה בסיום הספר, למרות שאני מודה ברחה לי דמעה בסיום.
כי זה אחד הספרים המעטים שמצליחים בצורה כל כך טובה לדייק ולתאר את המציאות בצורה חדה ואמיתית עד כאב.
ועל זה אני מורידה בפני ג'וג'ו מייס את הכובע.
אנא ממכם בבקשה צעירים ומבוגרים כאחד לכו תקראו את הספר.
רגע אחרי שתקראו את הדף האחרון, תסגרו את הספר, תקומו מהמיטה ותעמדו שנייה אחת ארוכה על שתי רגליכם.
אתם תעריכו את השנייה הזו...

והאמינו לי זה שווה הכל...

יש ספרים רבים בעולם שהנם פשוט: מדהימים, מעולים, מצוינים, מרהיבים, ומשובחים, שמגיעים להם עוד אלף ואחת תארים ומחמאות.
ויש סיפורים של אנשים שהם פשוט גדולים מהחיים. אין מלים אחרות לתאר זאת, פשוט סיפורים גדולים מהחיים.
לפניכם עומד ספר שהוא השילוב הטוב ביותר שיצא לי להיתקל בו שהוא השילוב של השניים.
גם ספר מעולה ומצוין מכל הבחינות:
כתיבה משובחת, עלילה מעניינת, תיאורים משובחים, רקע היסטורי מעניין, מתח ועניין לכל אורך הסיפור.
וגם סיפור של אישה אחת שאין מילים לתאר אותו. פשוט אין מילים.
דמות שאולי היא אגדה ואולי לא.
אבל אתם יודעים מה ?
זה לא ממש משנה.
מעבר להיסטוריה היבשה של האם באמת הייתה אישה שנבחרה להיות האפיפיור.
יש כאן ספר, רומן בה שמספר את סיפורה של דמות מרכזית. סיפור של חייה של יוהנה שהגיעה בזכות שכלה ויכולותיה למעמד הכי חשוב בעולם הנוצרי. בעולם גברי,רצחני ושובינסטי, יוהנה הצליחה. מחופשת לגבר יוהנה מתגברת על כל המכשולים שמינה העמיד בפניה. ועולה מעבר לכל דימיון.
לא משנה עם מדובר על אישה אמיתית ואם הדברים אכן התרחשו כך או אחרת. מדובר כאן על סמל, דמות לכל הנשים באשר הן. שיכולות להצליח בכל אשר ירצו ויבחרו. בלי קשר למין. שבניגוד למה שחשבו בעבר ושעדיין לצערי חושבים גם היום. המין שלך לא קובע את היכולת שלך, ההצלחה שלך או הכישרון שלך.
כי אולי ימי הביניים עברו ואנחנו בתקופה המודרנית, בה האישה חופשייה יותר מאי פעם.
אך יש תפיסות שלא השתנו בהרבה.
יש אפילו מקומות שבהם כמעט שום דבר לא השתנה.
ימי הביניים היו אחת התקופות האכזרית בהיסטוריה, לגברים אך בעיקר לנשים. נשים הוכו, נאנסו, נישאו בכוח ובגילאים צעירים, נרצחו, עונו, נשפטו, הוחרמו, נשלטו אך, בעיקר. נסגרו. בתוך עולם הבית בין ארבעה קירות בלי אפשרות לצאת אל העולם.
מי יודע מה פספסנו מי יכול לדעת איפה יכולנו להיות עכשיו עם הדברים היו קצת אחרת. עם נשים היו מקבלות הזדמנות.
הזדמנות לראות עולם, ללמוד, להשכיל, לשאוף הכי גבוה בכל התחומים, להמציא, ליצור, לבנות, לתכנן לכתוב, ליצור, לעבוד, לפרנס, לעזור, לשנות את העולם.
הזדמנות להיות הן, בלי פחד או חשש. בלי הפחד או השיפוט.
פשוט להיות חופשיות. להחליט בעצמן על חייהן.
כי התפיסות של מה מתאים לגברים ומה מתאים לנשים עדיין קיימות ורלוונטיות לתקופה שלנו, גם למדינת ישראל המודרנית.
בה נשים שנאנסות ומטרדות מינית מוחרמות על ידי החברה, כי האשימו גיבורי מלחמה.
שנשיא מדינה לשעבר, אנס מורשע שלא הביע חרטה על מעשיו, יכול לקבל קיצור העונשו.
שעשרות גברים מקיימים יחסי מין עם אישה שיכורה במועדון בפומבי ואיש לא עושה דבר.
שתמונות עירום של בנות עוברות ברשתות החברתיות ומושמות ללעג.
שבמקרי אונס והטרדה קודם כל מאשימים את האישה.
שנשים שעובדות באותה כמו גברים מרוויחות פחות.
שמספר שיא של חברות כנסת לא מתקרב לכמות הנשים באוכלוסייה.
שרק ב2015 מונתה אישה בישראל להיות מנתח לב חזה שגם היא בין היחידות בעולם.
והדוגמאות הן פשוט רבות בלי ספור...
יוהנה היא הוכחה לכך שנשים יכולות להתגבר על כל המכשולים שמציבים בפניהם ולהצליח בצורה הכי טובה שאפשר. כי אין שום דבר שנשים לא יכולות לעשות.
ואני מקווה בכל ליבי שיום אחד, זה באמת יראה כמו זיכרון רחוק.
ולא כסיפור הרלוונטי מאוד גם לתקופה שלנו.
אז עם לא הבנתם גברים ונשים כאחד חובבי ההיסטוריה והספרות הטובה. רוצו לקרוא את הספר הזה אתם לא תתאכזבו.
ולא רק אתם.
אני מאמינה שכל אדם צריך לקרוא את הספר המעולה הזה. לא רק חובבי ההיסטוריה, וסיפורי החיים.
גם בגלל הסיפור המדהים והכתיבה המצוינת.
אלא לשאוב השראה מאחת הדמיות היותר מדהימות שיצא לי להכיר.
דמות חזקה, חכמה, חרוצה, עקשנית, אוהבת, עוזרת, נדיבה, בעלת בטחון עצמי, עוצמתית, ונדירה.
שנלחמה עד הסוף כדי להשיג את מטרותיה. ופילסה דרך לנשים אחריה.
לכו תקראו. פשוט רוצו כבר...

ביקורת ראשונה לאחר הגיוס מצטערת מראש אם אני קצת חלודה
שנה שעברה כשהייתי בכיתה י''ב הייתה בכיתה שלי מגפה בין כל הבנות...
לא שפעת או משהו בסגנון...
סוג של קדחת הקריאה...סוג של...
מישהי הביאה את הספר 50 של גוונים של אפור לקרוא בזמן השיעורים [הרי מי כבר לומד לקראת סיום הלימודים?]
ותוך ימים ספורים כולן בכיתתי קראו את הספר, שלא לדבר על הסרט שיצא באותו זמן.
בנות שהיו צוחקות עליי כשאני הייתי מביאה את הרומנים שלי לקרוא בהפסקות בלעו טרילוגיה שלמה בפחות משבוע ימים.
אפילו במורה לספרות שלנו קיבלה את הטרילוגיה מתנה לאחר שסיימנו את הבגרות שלנו במקצוע.

כשישבתי בחדר בבסיס בשבת האחרונה שסגרתי וקראתי את הספר נזכרתי "במגפה" הזו.
תאשימו את ההורמונים האחרונים שלפני סיום גיל ההתבגרות, או אולי את האבולוציה, או סתם את החינוך החברתי שלנו.
אבל כנראה שיש איזה קסם שמושך נשים לקרוא ספרים שכאלה.
לא קראתי אומנם את 50 גוונים ובכנות יש לי ברשימה כמה ספרים לפניו. [רק הקריאה בעמוד הראשון גרמה לי להזדעזע מרמת הכתיבה]

אבל אם נזכרתי בספר הזה בזמן הקריאה כנראה שיש פה איזה בעיה...
שלא תבינו לא נכון אין לי בעיה עם תיאורים שכאלה, יצא לי לקרוא ספרים עם תיאורים יותר מפורטים אבל איך אני אסביר זה היה שונה...
משהו כאן לא עבד כמו שהוא היה יכול לעבוד..
הסיפור כאן הוא טוב. יש כאן פוטנציאל אדיר. סדרה של אסונות טבע שהורסת את העולם הוא לא דבר כזה מופרך.
אבל נער בן 17 ילדה בת 6 חייל בן 28 [אם לא טעיתי בחישוב] ובחורה בת 21 שחוצים בערך חצי עולם ממרוקו עד לאנגליה זה קצת יותר מופרך.
אבל עזבו את זה זה באמת עוד הקטנה שבבעיות, בוא ניתן לסופרת כאן את האפשרות לפתח את הסיפור כרצונה.
אבל תחליטי זה ספר מסע? או שזה רומן רומנטי?
כי השילוב של שניהם לא מצליח.
השילוב של שניהם נכשל בגדול.
המסע של החבורה הקטנה לא אמין במיוחד, ומתואר בצמצום פשוט מעצבן. [כי אם העולם היה נחרב אני הייתי עושה קומזיץ עם חברים ושותה להנאתי] הדמיות יחסית שטוחות, רק לפעמים יש קצת עומק. ורוב הזמן הם מעצבנות.
אבל יותר מכול הדמיות פשוט פלקטיות, בדיוק כמו 50 גוונים של אפור.
בחורה יפה, תמימה, מאמינה בטוב, טובת לב, הייתה רק עם גבר אחד, עיניים ירוקות מחשמלות [כי רק לרוב העולם יש עיניים חומות, והרי זה פחות מיוחד]
הגבר קשוח, שתלטן, קנאי, גברי, עקשן, מושך בנות כמו מגננט [וכמובן איך אפשר בלי עיניים כחולות, עמוקות לא סתם לקינוח]
ויש כמה משולשי אהבה. וכולם כמובן מאוהבים באותה בחורה [הרי עיניים ירוקות איך אפשר לעמוד בזה?]
והסקס? באמת שנתקלתי בתיאורים טובים יותר.
הספר לא הצליח להחליט מהוא רוצה להיות והוא די הרס את שני החלקים שבו.
היה אפשר לכתוב כאן בעיניי 2 ספרים שהיו טובים הרבה יותר מהספר הזה.

אז למה בכל זאת 4 כוכבים? ולמה ככול הנראה אם אני אתקל בחלק השני בספרייה אני אשאיל אותו?
כי בסה''כ מדובר בספר מהנה, קליל, חביב, העלילה פחות או יותר זורמת והסיפור מצליח לשמור על עניין ומתח לכול אורכו.

ואולי פשוט גם אני נדבקתי במגפה..
[חבל שכמה גימלים אי אפשר להוציא]

תסכימו איתי גבירותיי ורבותיי חובבי הקריאה והספרות הטובה שיש סוגים רבים של ספרים:
יש ספרי עיון שמחכימים את הדעת.
יש ספרי קלסיקה שהקריאה בהם היא חובה לכול אדם.
יש ספרי מתח שמשאירים את הקורא על קוצים עד לסיום הקריאה.
יש ספרי הרפתקאות שמספרים על מסעות מופלאים.
יש ספרי פנטזיה שבוראים וממצאים עולמות ואנשים בלתי רגילים.
יש ספרי אהבה ורומנטיקה גדולים מהחיים.
והרשימה היא ללא ספק ארוכה...
ויש סתם ספרים, פשוט סתם.
שכותבים נחמד ללא ספק, שהדמיות חביבות אבל לא ממש עמוקות, שהעלילה היא סבירה קצת צפויה ועם תבנית ידועה, שהסיפור זורם בלי הרבה מחשבה.
ספר האבדות והמציאות הוא דוגמה נפלאה לכך.
ספר בינוני ולא מעבר.
שאם תשאלו לדעתי היה הרבה יותר מוצלח אם היו עושים ממנו סרט ולא ספר.
כי בסך הכל יש עם מה לעבוד:
עלילה תקופתית, דמויות נחמדות, תבנית סיפורית ידועה, עלילה חביבה, שנוגעת גם בתחום האומנות.
אבל כל אלה שהיו יכולים לייצר ספר טוב לקריאה נכשלים כישלון חרוץ במבחן המציאות ויוצרים ספר פשוט סתמי ובינוני.
אומנם הכתיבה של הסיפור טובה אבל לא מצליחה ליצור את העומק שצריך כל ספר טוב.
אין הסברים לפעולותיהם של הדמיות, לא מוצג שום מניע הגיוני או מניע בכלל, העלילה מתחילה ישר בלי הכנה מוקדמת וללא הסברים. והסיפור עצמו? לא מחדש שום דבר ועובד על פי אותה נוסחה ידועה מראש 2 סיפורי אהבה 2 תקופות זמן שקשורים זה ולזה ומתחברים. שלא לדבר כל הכתיבה מנקודות מבט שונות, עם כל מיני ראשי תיבות שסתם סיבכה את ההבנה ואת רצף הקריאה.
מה שהיה אולי מצליח לעבוד בתור סרט אהבה לחודשי החורף הקרים לא עובד בתור סיפר אהבה ונשאר ברמת הבינונית והחביבות מינוס.
לקרוא או לא?
זו באמת בחירה שלכם.
בעיניי חבל על הזמן יש ספרים מוצלחים הרבה יותר...

"יבוא יום ותהיה מבוגר מספיק לקרוא שוב סיפורי אגדות." ק''ס לואיס
זה הציטוט מקסים בעיניי וגם מאוד נכון שפותח את הספר ארץ האגדות שאותו כתב באופן מפתיע מאוד [לפחות בעיניי] כריס קולפר, שידוע בעיקר בזכות היותו שחקן בסדרת הנעורים האמריקאית גלי [סדרה שהערצתי בשנותי בחטיבה]
כשלקחתי את הספר לא היו לי ציפיות רבות. שחקן שכותב ספר? עוד סדרה שלמה? עולם האגדות? זה לא ילדותי מידי? לא עשו על זה כבר סדרת טלוויזיה לפני?
אבל בכל זאת החלטתי לקחת ואני מודה ומתווה טעיתי ובגדול!
ספר מצוין וקולח. שכתוב בצורה מדהימה ומרשימה.
אלכס וקונור שני תאומים צעירים חובבי סיפורי אגדות שמתמודדים עם מות אביהם מקבלים מסבתם את ספר האגדות הישן שלה ונשאבים לתוך ארץ אחרת ארץ האגדות. שבה כל הדמיות מהסיפורים שסיפרו להם אמיתיים וחיים במציאות שלאחר סוף האגדה.
כי הרי כולם תמיד רוצים לדעת מה באמת קורה אחרי "והם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה"
כריס מצליח להחיות את סיפורי האגדות ולהציג אותם במלוא יופיים וחיותם בלי לפספס את המסרים שהם מנסות להעביר ולחנך על פיהם [מסרים שנעלמו קצת עם השנים..תודה דיסני]
הסיפור מקסים ומתוק אהבתי את שתי הדמיות הראשיות שמוצגות ומתוארות בצורה טובה ועמוקה, וקל להתחבר עם הדמיות ולהזדהות עימם בצורותיהם, בכאבם, בשמחתם, בחלומותיהם, באהבות שלהם, בתקוות ובשאיפות.
הכתיבה בעיניי מעולה עם תיאורים מרתקים וחיים.
העלילה מצוינת ומעניינת לכל אורך הספר ומצליחה להעלות חיוך על הפנים.
התחברתי בקלות לספר ונתתי לו להחזיר אותי לסיפורים האגדות שסופרו לכולנו בילדות.
לא משנה שאינני כבר ילדה, גם מבוגרים יותר יכולים להתחבר לספר בקלות ולחזור להפליג בזיכרונות ילדותם.
בעולם שבו הצדק שולט, עולם תמים ומתוק, בו הרשעים נענשים והטובים מנצחים. עולם הילדות שכולנו מתגעגעים אליו ומתפרקים פעמים רבות על זיכרונות [אני לפחות]
ספר מומלץ בחום!!!
צעירים מבוגרים וזקנים כאחד.

אין ביקורות על הספר הזה
אז הרשו לי נא להתחיל ראשונה.
לאחר תקופה ארוכה שלא כתבתי ביקורות אחרי שסיימתי בצער רב את סדרת הספרים "שבט דוב במערות"
ואני מודה הייתי צריכה מעט זמן התאוששות.
מחנה רכיבה לבנות הוא ספר חדש יחסית, עם כריכה מקסימה בעיניי, ותקציר שמסתיר יותר מאשר הוא מגלה.
אבל ברור דבר אחד איכשהו הספר יעסוק בסוסים.
בילדותי אהבתי את החיות האלה והערצתי אותן: את מראם, את חוזקן, את יופיין, את אצילותן, את החן והקסם שלהם.
אפילו את הבת מצווה שלי לא ציינתי באולם כמו כול שאר הבנות עם שמלה לבנה ומוזיקה רועשת.
חגגתי בחוות סוסים ואף רכבתי על אחד מהם. עם ג'ינס חדש [הראשון שקניתי לילה שמנה כמוני, עוד ציון לטובה] חולצה פשוטה ועם החברים והמשפחה.
עד היום לכל חבריי ובעיקר לי הדבר זכור כאחת הבת מצוות הטובות ביותר שהיינו בהם [שבתכלס די דומות אחת לשנייה]
וכמובן נגיד כאן כל הכבוד לאימי על הרעיון הנפלא.
אז השאלתי את הספר מהספרייה. והתחתי לקרוא.
וואוו, הוא עלה מעל כל ציפיותיי.
תיאה היא נערה צעירה בת 15 בשנות ה30 של המאה הקודמת. בת למשפחה מכובדת מדרום ארצות הברית, בעלת כישרון רכיבה נדיר, שנשלחת או יותר נכון מסולקת לפנימייה לבנות מכובדות אי שם באזור שכוח אל בגלל איסור שעליו עברה.
תיאה הצעירה והנפחדת נאלצת להתמודד עם חברות חדשות, הריחוק ממשפחתה, לימודים, בנים, וסדר יום נוקשה.
בתקופה שבה עדיין השמרנות שולטת [לפחות באזורים מסוימים] ובה הוטלו מגבלות חברתיות רבות על נשים. בייחוד נשים עשירות ועמידות. לשמור על תומתן עד הנישואים, להתחתן בגיל צעיר, להביא ילדים בעיקר בנים זכרים, לא לרכוש השכלה אמתית ובטח שלא לעבוד, להתחתן לפי מעמד, לציית לאב המשפחה, ובעצם לא לבחור את דרכן בחיים.
תיאה נאלצת להתמודד עם השלכות מעשיה ולמצוא לעצמה דרך חדשה להגיע להשלמה עם עצמה, עם משפחתה, ועם החברה הסובבת אותה.
זה ספר התבגרות מעולה, לעילא ועילא כמו שאומרים.
של נערה צעירה ותמימה שזקוקה כמו כולנו לריגושים חדשים בחברה שמרנית ונוקשה, ועל התהליך שלה להשלים עם עצמה, עם האיסור שעליו עברה, עם המשפחה שנוטשת אותה, ועם החברה המקיפה אותה.
יש סוף טוב אני מבטיחה.
הדמיות בנויות מצוין בייחוד דמותה של תיאה על כל לבטיה ומחשבותיה.
כתיבה משובחת בעייני וטובה [אולי לפעמים מעט מייגעת אבל באמת שרק לפעמים]
רקע היסטורי טוב, דרום ארצות הברית, שנות ה30 המשבר העולמי [שידוע כבר למה הוא הוביל]
תיאורים טובים ועלילה מעניינת שמצליחה לשמור על רמת מתח ועניין לכל אורכו.
ספר אמין, עמוק, נוגע ללב שכל אישה צעירה או מבוגרת ואני מאמינה שאף גברים ימצאו בו עניין ויוכלו להזדהות עימו.
נהנתי מאוד לקרוא על תהליך התבגרותה של תיאה מנערה תמימה לאישה צעירה ובוגרת.
ואני ממליצה בכל הלב על הספר.

בצער רב וביגון קודר סיימתי את אחת מסדרות הספרים הטובות ביותר שיצא לי לקרוא.
ועצוב לי, באמת עצוב לי.
עד כדי כך שדמעות עומדות בעיניי והיה לי קושי רב להרפות מהספר.
אין לי מילים לתאר מהספר הראשון התאהבתי בסדרה, בספרים, בדמויות, בנוף, בתקופה, בכתיבה, בעלילה, בתיאורים,בסיפור עצמו.
ופשוט נסחפתי לעידן אחר לתקופה אחרת ולא יכולתי להרפות.
אין לי מספיק מילים לתאר את הסדרה הזאת ולשבח אותה.
התאהבתי בעיילה וביונדאלאר ובסוף גם בבתם הקטנה יוניילה. ובכל הסובבים אותם טובים ורעים כאחד. מהרגע שבו עיילה הקטנה בת ה-5 איבדה את משפחתה ברעידת אדמה וברחה מאריה גדול שפצע אותה עם תפריו התאהבתי בה בילדה הקטנה שהצליחה לשרוד ולהתגבר על הכל, לגדול אצל שבט של אנשים שונים ממנה "נאנדרטלים" הם נקראים היום, עד לעזיבתה ונדודיה בחיפוש בני מינה. עיילה שורדת בזכות תובנתה, כישרונותיה, יכולותיה, חוכמתה, תעוזתה, וליבה הרחב לב של מרפאה. עד לפגישתה עם יונדאלאר שכבר בחיוכו הראשון מצליח להמיס כל לב שהוא פוגש [בעיקר של נשים] התאהבותם העזה שעומדת כמעט בכל דבר אפשרי במסעם חזרה לביתו של יונדאלאר לביתו ולשבטו והתחלתם של חייהם ביחד ולידת בתם יוניילה שכנראה תהיה שילוב מוצלח של שני הוריה [הלוואי שהייתי יודעת בוודאות עם סדרת ספרים חדשה על חייה [: ]
ולא יכולתי להרפות מסיפורם, לא יכולתי להרפות מהספרים ושקעתי בעולמם ובחייהם.
כמה צער היה לי לסיים את הסדרה הזאת, לדעת שאני מתקרבת לסיום, לרגע שאני אגיע לספרייה העירונית ואצטרף לבחור ספרים חדשים. ולהחזיר את שני הספרים האחרונים בסדרה "מושבות האבן" "וארץ המערות המצוירות" לספרניות בצער רב ובגעגוע שמציף אותי כבר עכשיו. [חופשת חול המועד כנראה באה בול בזמן]
אני יודעת שיש לסדרת הספרים הזו גם חסרונות ובעיות: מתיאורי ארוכים מידי וכבדים, עלילה שמתפתחת לאט, יש היאמרו תיאורי מין רבים מידי [לא מסכימה עם כך אך יכולה להבין], חזרות, אי דיוק היסטורי ודמויות פשוט מושלמות מידי.
וכן יש בדברים האלו מן האמת אבל החסרונות מתגמדים ונעלמים אל מול יופייה של הסדרה וקסמה הרב. ולכל חסרון מצויים יתרונות רבים שעומדים מנגד מפצים עליו ואף מרימים אותו למעלה:
תיאורים ארוכים מידי- גורמים לך לצלול יותר לאווירת הסדרה ולתקופה ולהישאב לתוך העולם של הציידים והמלקטים אבות אבותינו הקדמונים שלמרות העולם שהשתנה סביב אנחנו נשארנו פחות או יותר אותו דבר.
עלילה שמתפתחת לאט- נכון התיאורים רבים והסיפור מתקדם בקצב איטי, אך לפעמים מה רע בכך שלוקחים את הזמן?
תיאורי מין רבים- כן יש פה תיאורי מין, והם לא מעטים. נכון לא הייתי ממליצה את הספר הזה לילדים צעירים [למרות ששוב היום אפשר לחלוק על כך] אבל מין הוא חלק מהחיים שלנו, מוטבע בנו מראשית הזמנים כבני אדם. והייתי שמחה עם ילדי וילדים אחרים היו לומדים על כך או יותר נכון לומר מעשירים את הידע שלהם מהספרים ומתיאורי המין שבסדרה שמלאים אהבה וכבוד מאשר אתרי הפורנו שמציפים אותו בתמונה מעוותת ולא נכונה [ראה מקרה מועדון אלנבי 40]
חזרות- מודה הציק לי קצת ופגע בהנאתי מהספרים אך סבלתי את החיסרון ולא הפסקתי לקרוא.
אי דיוק היסטורי- את מרבית הידע שלי על התקופה שאבתי מספריו של יובל נוח הררי שאני בהחלט ממליצה לקרוא לפני שניגשים לספרים על מנת להבין טוב יותר את העלילה בספרים. אך מדובר כאן על רומנים, על ספרים עלילתיים, לא ספרי היסטוריה וכן יש בהם אי דיוקים. וטוב שכך. רומנים היסטוריים הם לא ספרי לימוד ולא נועדו לספר את ההיסטוריה בצורה המדויקת ביותר עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר אלא להראות ולהציג את ההיסטוריה מראי הזמן שלנו הרבה פעמים כרקע להתרחשויות ודילמות שמאפיינות אותו גם היום. בני אדם הם בני אדם בכל הזמנים.
דמיות מושלמות מידי- טענה בעיני לא נכונה נכון שתי הדמיות הראשיות מתוארות פעמים רבות בזכות יופיים, אך גם היום לא חסרים אנשים יפים. והספרים לכל אורכם מציגים את שתי הדמיות עיילה ויונדאלאר על כל גוניהם, מחשבותיהם, דעותיהם, קשייהם, חסרונותיהם, בעיותיהם, ותשוקותיהם. הסופרת מיטיבה לנתח את דמויותיה ולא מסתירה עליהם שום פרט ומציגה אותם כמו שהם פראים מלאי אהבה ותשוקה אחד לשני שלפעמים הופכת להיות קשה וגורמת להם לפגוע זה בזה.
הצלחתם של הספרים והפיכתם לרבי מכר בין לאומיים לא נובעת בעיניי רק מהכתיבה, או מהדמיות, או מהעלילה, או מהתקופה. הספר מצליח בדרכו לגעת רבות גם בחיים שלנו היום ובעולמנו שלנו שאומנם השתנה רבות מעידן הקרח אך אנחנו, בני האדם שרדנו. אומנם השתנינו [יש היאמרו הלכנו לאחור] אך עדיין, בני האדם נשארו בני האדם והם עסקו באותם נושאים שבהם הספר נוגע והם רלוונטיים לחיים שלנו היום:
לחץ חברתי, מעמד, חיים בחברה, שנאה, גזענות, בורות, מעמד האישה, יחסים בין המינים, קנאה, משפחה, אהבה, סקרנות, למידה, שינויים, קבלת האחר והשונה, פחד, כעס, זעם, רגשות, שתלטנות, רכלנות, מוות, סמלים וקמעות, אמונות, העולם שמעבר, אנשי שוליים, הזנחה, התעללות, אומנות, פאר, עושר, משיכה, הערכה, משפחה, חברות, שליטה, ידיעה והבנה, בגידה, הדדיות, הישרדות, כוח הטבע, שמירה על החי, התבגרות, מיניות, מנהיגות, כיבוד.
ויש עוד נושאים רבים שהספרים האלו נוגעים בהם והם עדיין אקטואליים ומשמעותיים לימינו. ובעיניי מכאן נובעת הצלחתו וזה הייחוד של כל הז'אנר של רומן היסטורי הוא לא מנסה לספר את המציאות כפי שהייתה במדויק אלא נותן להיסטוריה משמעות חדשה מעינינו שלנו, מהזמן שלנו, מהתקופה והעידן שלנו.
ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה כפי שנהוג לומר זה אנחנו בני האדם שלא משתנים ובסיסינו נשארים אותו דבר.
אם זה טוב? או עם זה רע? זה כבר עניין אחר שגם עליו אפשר לדבר שעות.
וכנראה שכל הדברים האלו, כל הדברים הלא טובים והמגונים בחברה שלנו הכעס, השנאה, הגזענות, הבורות, הלחץ החברתי, הזנחה, התעללות, קנאה. הם דברים שטבועים בנו עמוק ולא עומדים להשתנות וזה מה שהופך אותנו להיות בעצם בני אדם. זה מה שמייחד איתנו והופך אותנו למי שאנחנו, המין החזק ביותר על פני כדור הארץ, וגם הקטלני והמסוכן ביותר.
עברנו מהפכות ועידנים רבים חלפו והשתלטנו על העולם עד כדי כך שדי הרסנו אותו. אף על פי שמחקרים מצביעים שזו התקופה הטובה ביותר לחיות בה. היום אנחנו חיים יותר זמן, וטוב יותר, לעומת העבר שגיל 30 אנשים נחשבו מבוגרים. אך חיים ארוכים הם לא ערובה לחיים טובים.
דילמות יש בלי סוף ועלינו להתמודד אתם ולא לחשוב בערגה על העבר אלא להתמודד עם העתיד שיבוא.
אך אסור לנו לשכוח מהעבר כי הדברים הללו מלווים אותנו עד היום.
מצטערת עם נסחפתי מעט וגלשתי מן הנושא העיקרי וזוהי סדרת הספרים. למרות שאין לי מילים לתאר כמה נהנתי לקרוא את הסדרה, כמה נסחפתי, כמה שקעתי וגמעתי את מילותיה, כמה נשאבתי לתוך הספרים, כמה לא יכולתי להרפות, כמה לא רציתי זה יגמר, כמה למדתי והשכלתי, כמה התענגתי ורותקתי, כמה התאהבתי, אבל הכי חשוב פשוט לא יכולתי להפסיק [טוב נו אולי בכל זאת יש לי כמה מילים P: ]
סדרת שבט דוב במערות היא מסוג הסדרות שאו שמתאהבים בהם לחלוטין [כמוני!!! כפי שהבנתם]
או שלא אוהבים, יש כאלה מן ההתחלה ויש כאלה שמפסיקים באמצע.
אני ממליצה בכל ליבי על הסדרה, על הספרים,נשאבתי לתוכם ופשוט לא יכולתי להפסיק.
ועכשיו זה נגמר וסיימתי את הספר האחרון, קראתי את הדף האחרון.
וכעת עליי להיפרד מעיילה המדהימה והחזקה שהתמודדה עם אינסוף קשיים וחסרונות שלה ושל אחרים וכולי תקווה שהיא תמצא את אושרה.
מיונדאלאר הגבר השרמנטי ויפה התואר, הנאה מכולם. מושא האהבה של כולם מלא הרגש והתשוקה [לפעמים יותר מידי] ומקווה שימצא נחת.
מיוניילה הקטנה שכבר מגיל קטן מראה את עצמה, יחודה, וכישרונה ומקווה שתהיה השילוב המוצלח ביותר של הוריה ואחות טובה לאחים שאני בטוחה שהצטרפו עליה.
להתראות לכם היה לי העונג להצטרף אליכם ולחייכם.
מצטערת עם חפרתי יותר מידי.
וכמה דמעות כבר ממלאות את עיניי.
הסדרה הזו פשוט מילאה אותי את כולי ועכשיו ריק לי ועצוב.
אני יודעת שייקח לי זמן למלות את החסר.
אומרים שלסיים ספר זה כמו להיפרד מהחבר אהוב נכון?
אני בהחלט מרגישה ככה...