“חברת הילדות שלי התקשרה אלי ותוך התפקעות מצחוק סיפרה ששמעה שכתבו ספר על יונתן מרציאנו ועל מושא אהבתו הסודית על רקע ההתבגרות בעיר התחתית בחיפה ומי יודע אולי גם את ואני מוזכרת בספר.
מיד רצתי לאינטרנט וגיליתי שאכן יש ספר על יונתן מרציאנו, רק שכחמישה עשורים מפרידים בינו לבין יונתן מרציאנו מושא אהבתי הסודית.
יונתן מצריאנו "שלי" היה הכוכב הבלתי מעורער של בית הספר, לפחות בעיניה של ילדה בכיתה ח'. מה הפלא? שמיניסט, גולש על גלשן רוח בחוף בת גלים, משחק כשוער (בגלל הגובה) במשחקי כדורגל בחצר... עם השיער מלא ברק, המסופר בתספורת אלי אוחנה, הוא ניצב שם על פסגת האולימפוס של העיר התחתית וששערו בוודאי היה גם מאה אחוז נקי מקשקשים (אני יכולה כמובן רק לשער, כי מעולם לא הצלחתי להתקרב אל שערו מספיק כדי לבדוק).
יונתן מרציאנו של גבריאל בן שמחון, הוא ההפך הגמור מיונתן מרציאנו "שלי". עולה חדש ממרוקו, נער ביישן קצת, "משורר", זר בין כל שארית הפליטה שמילאה את בית הספר. נער תמים וחולמני, עם הורים אוהבים ואחים ודודים בשפע וקהילה תומכת, לא פלא שדווקא הוא, יצור גלותי עדיין, התאהב דווקא בצברית היחידה שלמדה בבית הספר, נורית סתיו, עם חולצת התנועה שלה וכל מה שהיא מייצגת. נורית דווקא העדיפה את בולוש, יתום גברתן, עם עבר קשה ומצולק, אך אחד שמשחק כדורגל והפסקות ולא כותב שירים. מה נשאר לו ליונתן מרציאנו כדי לכבוש את אהובתו? רק שתי אפשרויות היו פתוחות בפניו - כשפים וסיפורים. כשהמכשף פועל ברקע, הוא מנסה לכבוש את לבה בשירים ובסיפורים. כשחרזדה, הוא מספר לנורית את סיפורה של קהילת ספרו שבהרי האטלס, את סיפורה המכשף של משפחתו, בעלת השורשים העתיקים ואת הסיפורים של שכנים ומכרים, שחיפשו גאולה וירושליים וקיבלו את ואדי סאליב ופוליטיקה מלוכלכת.
הבעיה שלי עם הספר הזה, הייתה זהה לבעיה שהייתה לי כשקראתי את "מאה שנות בדידות" של מארקס. עודף פרטים, כישופים, אותם השמות שחוזרים דור אחרי דור, גרמו לי לא פעם לבלבול. לא הצלחתי להבין על איזו סולטנה מדובר ואיזה אמור מגיע לבקר.
דבר נוסף שהפריע לי, הוא העדר ביקורת על קהילת העולים דווקא בהגיעם לארץ (כן הייתה ביקורת על ההקהילה בספרו דווקא). אמנם, אירועי ואדי סאליב מוזכרים בקושי בפרק אחד בתוך הספר, אך מהספר עולה כי האשכנזים הרשעים נטפלו לקהילה השלווה, השמחה ונטולת כל סממן של אלימות מתוך רוע טהור. אם כבר מישהו מתוך הקהילה ירה בשוטר, אז ברור שזה הגיע לשוטר הרשע ואם מישהו שתה קצת יותר מדי ערק ויצא להתפרע ברחובות, הוא כנראה היה רק שופע רוך וחמידות כגור לברדור. בעיניי, אם כבר רצה המחבר לכתוב על האירועים הללו, היה צריך להרחיב הרבה יותר ולא רק כדרך אגב.
אי אפשר להגיד שהספר לא היה מעניין, התיאור של הקהילה בהחלט היה צבעוני ומעשיר. עם זאת הוא היה קצת מעייף בעיניי. את "מאה שנות בדידות" עזבתי באמצע, אבל דווקא את הספר הזה סיימתי. למה? כי נורא רציתי לדעת מה יקרה עם יונתן מרציאנו והאם הוא יצליח יותר ממני.
בתום הספר חיפשתי בפייסבוק ולא מצאתי שם את יונתן "שלי". דווקא החברה שלי עשתה כמה בירורים ומסתבר שהוא החליף את שמו לשמה של אישתו. אמנם לא שם אשכנזי, אך מעוברת וגנרי משהו מתחום הפרחים (ולא, לא נורית). קיוויתי שהוא נורא השמין והקריח, אך אמנם הוא כבר לא מסופר בתספורת אלי אוחנה, אך הוא עדיין נראה ממש טוב. מי צריך את הפייסבוק הזה בכלל?”
