הספר אורי הוא ספר שמדבר על התבגרותו של נער ישראלי בארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי. אורי הוא נער עם אופי חזק ועקשני שמוכן לעשות הכל למען מולדתו. בספר מסופר על רומנטיקה ומתח בשילוב מעולה. זה הספר הטוב ביותר שקראתי עד כה מכיון שהספר כתוב ברמה גבוהה והעלילה מעניינת במיוחד. אני במיוחד אהבתי את הקטע לקראת הסוף על מחנה הקיץ מכיון שהסופרת גורמת לקוראים להרגיש כאילו הם נמצאים ממש שם ומכניסה אותם לתוך העולם הזה של אורי. אחרי שקראתם את מה שכתבתי אתם יכולים להבין שאני ממליץ בחום על הספר. תהנו!

אורי, ספר קלאסי, נכתב על החיים שבין השואה למלחמת העצמאות: החיים בתור נער מתבגר במושבה. הוא מדבר על ההתבגרות, על התפר שבין ילד לעלם. אורי הוא ספר... לא קל. לא קשה מבחינת השפה (למרות שהיא אכן מיושנת מעט), אולי מעט בגלל האורך; קצת קשה לי לשים את האצבע במדויק על ממה נהניתי וממה לא.

אני חושב שאתחיל עם הדבר הטוב.
אתחיל בגילוי סוד – מעולם לא דמעתי מספר. מעולם לא התחברתי לספר, או לדמויות בו, שהרגשתי את דאבונם ויכולתי להזדהות עם תחושותיהם. לא הרגשתי שאני חלק מהעלילה, כאילו נושם את האוויר שהם נושמים. עם זאת, כאן היה זה שונה: היו כמה פעמים שללא רצוני, הזלתי קמעה דמעות. אולי זה בשל שמעולם לא קראתי ספר נוער הגון, אולי מעולם לא הייתי בוגר מספיק ומכיל, אבל משהו בקריאה של פרקים מסוימים גרמו לי להרגיש כאילו אני, בעצמי, הוא אורי; מרגיש את כאבו וחי את חייו שלו.
עבורי, היו שני מוטיבים מרכזיים לעלילת כל הספר: אהבה ומוות. יותר משמדובר על הנאות ילדותיות ועל קשיי ההתבגרות, או על אהבת המולדת, אורי מתייחס לשני הנושאים ביתר רצינות: אין הוא מלא בתובנות פילוסופיות, אבל הוא כן מנסה "לחיות" איתם; אהבה שדועכת ונעלמת, או אהבה שנגוזה; מוות פתאומי ומפתיע, או מוות ידוע אך בעל תקוות שווא עגומות. איך מתנהגים כאשר אנשים קרובים אליך מתרחקים ומתנכרים, ואיך חיים עם קריעת אדם מהחיים?
מן הסתם, שבתור נער מתבגר, אורי לא שם מחשבה מרובה על זה (או שמא שהסופרת לא נתנה את הדגש הראוי על כך, ואני סבור שזו הייתה טעות).


עד כה, טוב. והנה, הרע.
אני לא נהניתי מדמותו של אורי, העובדה שהוא מעין Mary Sue: כמעט ולא משנה מה הוא עושה, הוא תמיד יוצא עם ידו על העליונה; האנשים החשובים, החזקים, אוהבים ונהנים מחברתו. הדבר המעיק ממש, היא לא העובדה שהוא נער אגואיסט, שלא חושב על השלכות מעשיו (ובכנות, לא ציפיתי למשהו אחר. בכל זאת, הוא ילד – אם כבר, זה אמין למקור) ופוגע באחרים; אלא העובדה שאף על פי שהוא כזה, כולם נהנים מחברתו, סולחים על כל פעולה מבישה שעושה, אפילו על דברים שראוי לגנות אותם.

אז אני לא לגמרי בטוח בהחלטה שלי – אצטרך לקרוא אותו עוד כמה שנים, ואולי אראה משם דברים שלא רואים מכאן.

אחרי בערך 20 שנה הגעתי לספר הזה שוב כשהבת שלי לקחה אותו מהספריה ואני הצצתי בו ונפגעתי.
האמת שאני לא זוכרת מה חשבתי עליו כשקראתי אותו כנערה, אבל עכשיו הוא היה נהדר. נראה שהוא די משקף את התקופה כולל האהבות, הגזענות (נגד כל מי שלא דומה לך בדיוק), וחייהם של הישראלים בימים שעוד קראו להם "עברים" או "יהודים", בשנים שבין מלחמת העולם השניה לבין קום המדינה.
כל זאת דרך עיניו של נער המושבה שצפויה להפוך לעיר פתח תקווה (שדרך אגב, היא גם מקום הולדתה של הסופרת אסתר שטרייט וורצל).
למרות שהספר יצא לראשונה ב-1969, השפה לא יותר מדי ארכאית ולכן נראה לי שגם נוער היום יכול להתחבר לספר, אבל לא הייתי ממליצה לגיל צעיר מדי (בסופו של דבר הבת שלי לא קראה את הספר כי לדעתי אינו מתאים לגילה, עם כל המיתות, ההלוויות וכל היתר).
מדהים לגלות שהחיים אז, לא היו שונים כל כך מהחיים היום - גם בלי הטלוויזיה והמחשב - עדיין היו עסוקים בעיקר באהבה וקנאה.
חבל שהספר נגמר כאילו באמצע, כשאתה מת לדעת מה קרה הלאה. הגורל של אורי בסוף הספר לוטה בערפל, אבל אתה רוצה להאמין שבסופו של דבר הכל היה בסדר.
בכל אופן: אהבתי, נהניתי, ממליצה.

ספר מדהים. לדעתי, הוא ממש נכס צאן ברזל בספרות הנוער הישראלית.
הספר הזה מונח אצלי בספרייה במקום של כבוד; אני מכירה כמעט כל עמוד ממנו, וכל פעם שאני קוראת את הקטעים המרגשים, השמחים והמצחיקים- אני בוכה, שמחה וצוחקת מחדש. התחברתי מאוד לדמויות, ובעיקר לאורי, עופרה ודליה.
מפתיע כמה הספר הזה רלוונטי לחיי הנוער של היום, למרות שהעלילה מתרחשת בתקופה הסמוכה לקום המדינה: נכון, לבני הנוער היום אולי לא יוצא להבריח באישון הלילה כלי נשק, וגם לא לעלות לשיירה שיוצאת לירושלים הנצורה. אבל הם מתמודדים עם כמעט אותן הבעיות, האהבות, האכזבות והשמחות.
מומלץ מאוד-מאוד, וגם למי שכבר לא בן נוער :)

אמש עשיתי חקירה קצרה על ג'יימס ג'ויס. ארחיב על כך מעט:
אני מאותן נערות אשר מבט קצר בערך כלשהו בויקיפדיה יכול להפוך את יומם לזוהר באופן יוצא מן הכלל! כבר בגיל צעיר כאשר היה מושך סופר או איש רוח מסוים את לבי הייתי מחפשת עליו כמה שיותר מידע בכל מקום שיכולתי להגיע אליו. היו פעמים בהם הייתי לגמרי אובססיבית על נושאים או אנשים מסוימים כדוגמת ענבל פרלמוטר אשר אם תשאלו את אחד מחברי הקרובים לגביה תיפלט מהם אנחה ויגידו הם לכם "לא נמאס ממנה"?! כן, כן ככה אני, יש שיגידו "גרופית".אז אמש חקרתי מעט על ג'ימס ג'ויס אשר על תולדות חייו ארחיב באחד הימים כאשר אקרא את ספרו עב הקרס והקשה לקריאה "יוליסס" אך בינתיים אסתפק במילים גאון ואמן. משום מה כאשר קראתי את תולדות חייו של ג'ויס לא הצלחתי שלא להעלות בזיכרוני ספר קסום זה.
"אורי" אינו ספר מושלם, כלל וכלל לא, גם גיבוריו אינם מושלמים, הם אנושיים לחלוטין וזהו קיסמו. אסתר שטרייט וורצל מספרת את סיפור חייה של ארץ שלמה דרך חייו של נער אחד, צבר אמיתי, אשר חווה את תחילת ימיה של ארץ ישראל, ימי המנדט הבריטי. אנסה לסכם ספר זה, למרות שקשה לסכם את יצירותיה של אסתר שטרייט וורצל:
"אורי" מדבר על נער בשם אורי ונכתב בו על חוויות ההתבגרות שלו כנער, אם אהבתו אל נערה שמפני כי עברו מספר שנים מאז שקראתי בו שכחתי את שמה, אם זה בחוויתיו עם חבריו, אם זה פעילות מחתרתית נגד המנדט הבריטי, אבל יותר מכל זה סיפור על ארץ ישראל על כל גווניה, הצדדים הפחות טובים והיותר טובים, או כפי שויקיפדיה מתארת את שאיפתו של ג'ויס לגבי דבלין ביוליסס " לתארה תיאור כה מדויק, עד כי אם תימחה יום אחד מעל פני האדמה, ניתן יהיה לשחזרה מחדש על פי ספרו. "

עוד ספר מקסים של אסתר שטרייט-וורצל גיבורת ילדותי, איזה כתיבה איזה כישרון, פשוט תענוג,

טוב, אני לא מבינה מה קורה פה.
בקושי מצאתי פה ביקורת רעה אחת על הספר הזה.
אז לא אני לא אתחיל את הביקורת ב- "כמה חיפשתי אותו", כי הוא היה לי בבית. אני גם לא אתחיל ב"אל תקראו!!!" כי הוא לא מאוד גרוע.
אבל אני גם לא אתחיל ב"תקראו ספר חובה"- כי הוא לא ספר חובה.
אז כן אולי יהיו כאלה שיגידו שאני משמידה ערך

או שהנער של ימינו כבר לא מתעניין בעבר (מה שאולי נכון)
אבל זה לא העניין.

העניין הוא שאני באמת פשוט לא יודעת מה להגיד על הספר הזה.
מצד אחד- ספר מעניין ומרגש שמלמד על תקופת קום המדינה.
ומהצד השני- אסתר הסופרת (שאגב אני אוהבת מאוד) הוסיפה עוד ועוד פרטים לעלילה והגעתי למצב שאני לא ממש מבינה מה קורה מסביבי.
בנוסף יצאתי מהקריאה עם תחושות לא נעימות.
מי שכבר מכיר אותי יודע. אני שונאת יותר מדי פרטים בעלילה, זה מחליא אותי.

הבעיה שלי כאן היא שהספר באמת היה בסדר! כלומר מצד אחד התאכזבתי מצירוף הפרטים (ומהאורך הארוך מדי של הספר) ומהצד השני בסיום הספר לא הרגשתי שקראתי משהו בכוח.

קצת מוזר לי לעשות את זה על הספר הזה אבל דמויות: יתכנו ספויילרים
אורי- נער הלומד בכיתה ח. הספר מלווה את תהליך התבגרותו. הספר מתחיל בכך שאורי מגורש מבית הספר בלי שום סיבה. אורי אינו תלמיד מצטיין אבל הוא מבין שלימודים זה חשוב. ילחד אכפתי, חכם,חזק ונבון.
אמא של אורי- חלתה בדלקת ריאות וכמעט מתה. מתוארת כאישה טובת לב, נדיבה ואוהבת.
אבא של אויר- אופטימי יחסית, איש טוב וחזק.
דליה- ידידתו הטובה של אורי, חולה במחלה שנקראת פוליו. טסה לארצות הברית כדי להבריא אבל מצבה נהיה גרוע יותר. בהמשך מתברר שדליה חשה רגשות עמוקים אל אורי ואולי גם הוא אליה.
עפרה וחנה- חברותיו של אורי במהלך הספר.
שלמה שומסקי- כשאורי מגורש מבית הספר הוא פוגש את שלמה שומסקי- מעשירי המושבה, והשניים הופכים להיות חברים טובים. שומסקי אוהב את אורי ועוזר לו לחזור לבית הספר. שלמה הוא בן אדם טוב, עשיר, נחמד וחביב.

וזהו עד כאן. תקראו או לא תקראו זו כבר בחירה שלכם
ספר שנוי במחלוקת.

יצא לי לקרוא את הספר הזה לפני חודש או חודשיים פחות או יותר. הספר הזה הוא ככל הנראה אחד הוותיקים בספרייה בעיר שלי, אבל גם אחד האהובים שם, כי בכל פעם שחיפשתי אותו במדף של אסתר שטרייט-וורצל לא מצאתי אותו. אבל אז הגיע היום שבו סוף סוף מצאתי אותו, ישן עם דפים צהובים ומקומטים שעברו הרבה בתים וידיים. מיד לקחתי אותו והתחלתי לקרוא אותו בבית.
הספר מתחיל כשאורי ננזף על ידי המורה שלו על דבר שלא עשה ובעצם מי לא מכיר את הדברים האלה ? זה קורה הרבה, תמיד יש ילד שהמורים פחות מחבבים ומוצאים לנכון להאשים אותו ברוב הדברים. בכל אופן, אחד הדברים שהכי אהבתי באורי זה הצד הרך שבו, כי למרות שהוא תמיד ניסה להראות מבחוץ שהוא לא פגיע או רגשן הצד הזה היה יוצא כאשר הוא היה מדבר עם דליה, שהרגעים איתה תמיד העלו לי חיוך על הפנים.
אני אוהבת לקרוא ספרים שנכתבו בתקופה שונה. זה תמיד גורם לי להסתכל על מה שקיים עכשיו ולראות איך הדברים השתנו.
נהניתי מהספר מאוד, הוא מרתק ומרגש עם קטעים שגורמים לחייך, לבהלה, למתח ולעצב.

כשלוקחים את אורי ממדף הספרים - מותר להיבהל. ספר בומבסתי רצוף שפה גבוהה...
אבל כשמסיימים את הספר, אחרי קריאה סוחפת, אתה קולט פתאום כמה אתה אוהב את הדמות הזאת: מנהיגה אמיתית, אמיצה...
אורי הוא גיבור כמו מאות גיבורים שהיו באותה התקופה ומסרו את עצמם לארץ בלי לחשוב כמעט, ואי אפשר שלא להתאהב בו.

השפה - סוחפת.
הדמויות - מדהימות.
העלילה - רצופה ונוחה.

אהבתי מאוד שאורי אינו מושלם - בכל זאת, חבר בתנועה הוא לא היה, לא לכל הטיולים יצא... אבל אורי הוא אורי, חזק, אמיץ, גאה.
ממש ממש ממש ממש אהבתי איך אפשר שלא??
אחרי הכל, זאת עלילה מהסוג הטוב, שמתרחשת בימי הפלמ"ח וההגנה, וגורמת לך לחשוב קצת מעבר, על מה שנתנו עבור הארץ הזאת וגם על מה שחוו...
סיפור האהבה בין אורי לעפרה, וגם בינו לבין דליה (אופס, ספויילר) הוא מדהים, מושך, מרוסן... גורם לך לרצות להגיע לדף האחרון ולקרוא את הסוף, איך הסתדר הכל. האהבה היא פשוטה, אהבת נעורים, ומתוארת מעולה, אז אי אפשר לומר שאתה לא נהנה... כי זאת לא האבה שמוצאים בכל הרומנים החדשים. זאת הבוטה, החזקה. סתם אהבה, פשוטה, נעימה, מדהימה ביופיה. לא יודעת, מבחינתי זאת היתה הנקודה בה הסופרת הראתה את מיטב היכולת שלה בלהראות את הסיפור על הצד הבריא ביותר, הנעורי ביותר.

נהנתי ממש. מומלץ בחום, בשריפה, בהתפרצות הר געש.