"לחיות פירושו לעבור ממרחב אחד למשנהו,תוך השתדלות מרבית שלא להתנגש"
כך מסיים ז'ורז' פרק את פתח הדבר בספר זה.בדרך כלל אני לא מחבב ספרי פילוסופיה,כאלו נטולי עלילה כביכול (כמו ב"כמעיין המתגבר" שממש התעניתי איתו עד שהפסקתי אחרי מאה עמודים).אבל ז'ורז' פרק לא צריך עלילה.קשה בכלל להגדיר את הספר הזה בתווית מוכרת.זה לא ספר קריאה,וזה גם לא ספר עיון.זה מין אוסף של רשומות של הסופר,בהן הוא מפרק את החללים שאנחנו חיים בהם החל מהמרחב הקטן ביותר (הדף) ועד המרחב הגדול ביותר (היקום).
אבל למרות שאין בספר הזה כביכול עלילה,עדיין הקורא יכול לצוד כמה קטעי מידע רלוונטים לדברים אחרים.למשל,היה באיזשהו מקום רעיון לכתיבת ספר (שבסוף באמת פרק כתב אותו).אבל מה שעניין אותי יותר מכל היה מין מסר קטן,מכתב מתקופת הנאצים שנשלח ע"י מפקד מחנה אושוויץ ובו הוא ביקש כמה מאות עצים כדי ליצור גדר חיה למחנה.לכאורה נראה שמדובר במכתב מאוד לא רלוונטי לספר.אבל אחרי כמה רגעים של הרהורים הבנתי מה פרק ניסה להגיד פה:כל המרחבים שציינתי עכשיו,אנחנו עוברים בהם מרצוננו החופשי.אבל להם,לקורבנות ונרצחי השואה,לא הייתה בחירה.הם נכפו לעבור מחלל לחלל,ממרחב למרחב.
זה הספר הראשון שקראתי של פרק,והוא מאוד מצא חן בעיניי.הייתי רוצה לקרוא ספר שעוסק בשואה,כי משהו אומר לי שהספר הזה יהיה שונה משאר הספרים שקראתי בנושא....
