"לחיות פירושו לעבור ממרחב אחד למשנהו,תוך השתדלות מרבית שלא להתנגש"

כך מסיים ז'ורז' פרק את פתח הדבר בספר זה.בדרך כלל אני לא מחבב ספרי פילוסופיה,כאלו נטולי עלילה כביכול (כמו ב"כמעיין המתגבר" שממש התעניתי איתו עד שהפסקתי אחרי מאה עמודים).אבל ז'ורז' פרק לא צריך עלילה.קשה בכלל להגדיר את הספר הזה בתווית מוכרת.זה לא ספר קריאה,וזה גם לא ספר עיון.זה מין אוסף של רשומות של הסופר,בהן הוא מפרק את החללים שאנחנו חיים בהם החל מהמרחב הקטן ביותר (הדף) ועד המרחב הגדול ביותר (היקום).

אבל למרות שאין בספר הזה כביכול עלילה,עדיין הקורא יכול לצוד כמה קטעי מידע רלוונטים לדברים אחרים.למשל,היה באיזשהו מקום רעיון לכתיבת ספר (שבסוף באמת פרק כתב אותו).אבל מה שעניין אותי יותר מכל היה מין מסר קטן,מכתב מתקופת הנאצים שנשלח ע"י מפקד מחנה אושוויץ ובו הוא ביקש כמה מאות עצים כדי ליצור גדר חיה למחנה.לכאורה נראה שמדובר במכתב מאוד לא רלוונטי לספר.אבל אחרי כמה רגעים של הרהורים הבנתי מה פרק ניסה להגיד פה:כל המרחבים שציינתי עכשיו,אנחנו עוברים בהם מרצוננו החופשי.אבל להם,לקורבנות ונרצחי השואה,לא הייתה בחירה.הם נכפו לעבור מחלל לחלל,ממרחב למרחב.

זה הספר הראשון שקראתי של פרק,והוא מאוד מצא חן בעיניי.הייתי רוצה לקרוא ספר שעוסק בשואה,כי משהו אומר לי שהספר הזה יהיה שונה משאר הספרים שקראתי בנושא....

מה ניתן להגיד על ז׳ורז׳ פרק שעדיין לא נאמר? אמן המילים, תיאורטיקן מחונן, פילוסוף עמוק, חוקר מוכשר, סופר המצליח להתעלות על עצמו שוב ושוב.
הספר הזה הולך מהפרטי, האישי- החלל שהוא שלנו, החדר הפרטי וממנו יוצא שלב אחר שלב עד שהוא מגיע ליקום ולחלל בכלל כמושגים מופשטים יוצר ופחות מושגים.
התפיסה של מרחב פרטי אישי אל מול זה הציבורי, הכללי מעולם לא נראה בעיניי באופן בו מציב אותו פרק, כאילו בסופו של דבר ברור לנו שהפרטי הוא חלק, הוא פרוסה מהעוגה הציבורית, אבל התפיסה של עיר ומה שנמצא מחוצה לה, התפיסה הרווחת על המרחב העירוני אל מול זה הכפרי, מוצג בפשטות מופלאה בעיניי שלי לפחות היה קשה לעמוד בפניה בלי שיעלה לי חיוך על החוכמה בה משכיל פרק לתאר בפשטות את ההבדלים ועם זאת את השייכות וההשלמה לכדי שלם גדול יוצר שהוא היקום בו הכל מתקיים. מקסים בעיניי

זהו הספר הראשון של ז'ורז' פרק שאני קוראת, אך אין ספק שלא האחרון (תודה רבה על ההמלצה, עמיר).

פרק כותב באופן שונה ומיוחד. אין זה רומן, גם לא ספר עיון. מדובר באוסף של רשימות, הרהורים ותובנות הסובבים סביב נושא כללי מאחד, נושא החלל והמרחב המקיף אותנו.

פרק מתחיל עם מרחבים קטנים. דף נייר חלק. מרווחים בין מילים, בין שורות שורות ועובר בהדרגה דרך מקומות כמו מיטה, חדר, רחוב, שכונה, עיר וארץ. הוא משתף אותנו בהגיגים שלו. חלקם מחשבות אקראיות ורעיונות לפרויקטים עתידיים וחלקם תובנות ייחודיות ושוברות שגרה הקוראות לנו קריאת השכמה.

פרק מציע לנו, בדרכו המעודנת והלא מתנשאת, להתנער מהשיגרה ומהקריאה הבנאלית והצפויה שלנו של כל דבר הקורה/קורא סביבנו, ולנסות להתבונן בו מחדש, בעיניים רעננות ומזווית שונה.

הוא מציע לנו לדוגמא, לדמיין את כל המיטות בהן ישנו אי פעם ולשחזר דרכן את מסע חיינו. או לנסות לדמיין חדר חסר כל פונקציה, או בית עם חלוקה שונה לחדרים, לא לפי שימוש אלא לפי שעות היום, ימי השבוע או מצבי הרוח. או חיים בבתים שונים בעיר, אשר בכל אחד מהן מתבצעת פעולה אחרת.

בין אם תאהבו את התובנות שלו ובין אם לאו, אין לי ספק שלו לכמה רגעים תתנתקו מהמכונות המחברות אותנו אל המטריקס ותזכרו איך נראים הדברים בעיניו של ילד קטן: חדשים, מוזרים ומרתקים.

ולסיכום שנה, רציתי להודות לכל חברי וחברותי היקרים בסימניה, אשר בזכותם מגוון ואיכות הקריאה שלי השתנו לאין ערוך. תודות לסקירותיכם המעניינות נחשפתי לעולם שלם של סופרים וספרים שלא הייתי מגיעה אליו בדרך אחרת. אז שוב, תודה מקרב לב, מגיע לכם. מקווה שיהיו לנו עוד הרבה שנים נהדרות כאלו ביחד.

"לגור בחדר, מה פירוש הדבר? לגור במקום, האם פירושו להשתלט עליו? מה פירוש להשתלט על מקום? ממתי מקום נעשה שלנו באמת?"
מיטה, חדר, דירה, בניין, רחוב, שכונה, עיר, מחוץ לעיר, ארץ, חלל. מה באמת פירושם של כל מרחבי המחיה בהם בחרנו להקיף את עצמנו? האם יש בידינו את הכלים לנתח את המרחבים האלה בצורה אובייקטיבית, להתנתק מכל המוסכמות הרגילות ולנסות להבין את המהות האמיתית של כל אחד מהמרחבים האלה עבורנו?
בחלק של הדירה, מנסה פרק לדמיין חדר לא שימושי, לא כזה שלא ניתן או אי אפשר להשתמש בו, אלא משהו כמעט אמורפי:
"כיצד אפשר לחשוב על הלא-כלום בלי להכניס אוטומטית משהו סביב הלא-כלום הזה, דבר ההופך אותו לחור, שנזדרז להכניס בתוכו משהו, נוהג, תפקיד, ייעוד, מבט, צורך, חסר, עודף כלשהם...?"
הספר הזה הגיע לידי היישר מהמדור הספרותי של הספרייה לאדריכלות, ולא בכדי. קשה לחשוב על ספר שמיטיב יותר לתאר לכל פרטיו את המרחב האורבני העוטף אותנו, ומעודד את הקורא לשקוע בתרגולים משעשעים שמטרתם לתרגם את החנויות, בעלי התפקידים, מספרי אוטובוסים, לוחות מודעות וכן הלאה למשהו שנוכל להבין טוב יותר מדוע הוא נוצר, או על איזה צורך הוא בא לענות, ולנסות למצוא קצת סדר והגיון בסיסי בתוך הכאוס העירוני.
"לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר."
הספר הזה הוא מעין ספר המשך (פרשנות פרטית שלי) ל"איש ישן". אם ב"איש ישן" פרק בוחר להתנתק, להתכנס פנימה, להפוך עצמו למעין זומבי, הרי שב"חלל וכו'" הוא נפתח לכל גירוי אפשרי, לכל רעיון, הוא חוגג ללא לאות את המובן עליו, מתענג עליו בשפע ציטוטים מבריקים, ובעיקר מוצא אינספור דרכים מקוריות ושנונות לקרב אלינו את המציאות הכי בסיסית, את כל מה שאנחנו כל כך נהנים לברוח ממנו.
"המחוץ לעיר הוא ארץ זרה. זה לא היה צריך להיות, אבל ככה זה; זה היה יכול לא להיות, אבל כך זה היה בעניין זה וכך זה יהיה להבא: מאוחר מדי לשנות בזה מה שזה לא יהיה."
הכי רחוק שאפשר מרומן סטנדרטי. הגיבורה היחידה בספר היא נפשו המופלאה של פרק, על פיתוליה וסתירותיה, נפש שמלאה באהבה למין האנושי, גם בגילוייו האפורים והמשמימים ביותר. ולמרות כל זאת, קראתי ללא הפסקה, נהניתי והתרגשתי מהשהות המדומיינת במחיצתו של אדם כל כך מקורי ומלא בהפתעות.

ספר נפלא וממצא, אני חושבת שחיי השתנו ובכל דף נפקחו עיני יותר.

בהיה בחלל הוא אחד הדברים שאנחנו עושים כנראה הכי הרבה, וגם מנסים להימנע מזה כל זמן, אבל לא צריך להתספק רק בבהייה בחלל או במחשבות גזומאיות, ניתן לקרוא את הספר, זה יעסיק את הקורא לשנה הקרובה, נכון, זהו לא רומן, לא צריך גם לצפות לקורא אותו בשקידה ובמתח,וזהו בדיוק העניין, היום, המחשבות של זורז פרק הם סופר רלוונטיים, זאת פריבילגיה כל כך גדולה פשוט לעצור ולחשוב, תנסו לזרוק את הפלאפון ליום אחד ולחכות לאוטובוס תוך כדי שאתם מסתכלים על הרחוב, ממה הוא בנוי, מי הם אלה שבנו אותו, מי אחראי על המרחב, וכשהאוטובוס מגיע, למה המספר שלו זוגי? יש לזה סיבה, יש לכל דבר מרחב, מרחב תפיסתי, מחשבתי, חלל שאנחנו בונים. אחרי הספר זה תצתרכו לעצור רגע עם כל הספרים שאתם קוראים ולחשוב אם הם גורמים לכם לחשוב, אבל באמת.

את שיא הספר, מבחינתי, מהווה הפרק על המיטה. אחריו ז'ורז' איבד ומצא אותי לסירוגין, ובאופן כללי אני לא יכולה להגיד שבאמת נהניתי.
בכל אופן, הפרק על המיטה נפלא, וגם הפרק על החלל טוב מאוד. פה ושם ז'ורז' שולף הערות גאוניות שגורמות לי לרצות להציע לו להתחתן.