“"לגור בחדר, מה פירוש הדבר? לגור במקום, האם פירושו להשתלט עליו? מה פירוש להשתלט על מקום? ממתי מקום נעשה שלנו באמת?"
מיטה, חדר, דירה, בניין, רחוב, שכונה, עיר, מחוץ לעיר, ארץ, חלל. מה באמת פירושם של כל מרחבי המחיה בהם בחרנו להקיף את עצמנו? האם יש בידינו את הכלים לנתח את המרחבים האלה בצורה אובייקטיבית, להתנתק מכל המוסכמות הרגילות ולנסות להבין את המהות האמיתית של כל אחד מהמרחבים האלה עבורנו?
בחלק של הדירה, מנסה פרק לדמיין חדר לא שימושי, לא כזה שלא ניתן או אי אפשר להשתמש בו, אלא משהו כמעט אמורפי:
"כיצד אפשר לחשוב על הלא-כלום בלי להכניס אוטומטית משהו סביב הלא-כלום הזה, דבר ההופך אותו לחור, שנזדרז להכניס בתוכו משהו, נוהג, תפקיד, ייעוד, מבט, צורך, חסר, עודף כלשהם...?"
הספר הזה הגיע לידי היישר מהמדור הספרותי של הספרייה לאדריכלות, ולא בכדי. קשה לחשוב על ספר שמיטיב יותר לתאר לכל פרטיו את המרחב האורבני העוטף אותנו, ומעודד את הקורא לשקוע בתרגולים משעשעים שמטרתם לתרגם את החנויות, בעלי התפקידים, מספרי אוטובוסים, לוחות מודעות וכן הלאה למשהו שנוכל להבין טוב יותר מדוע הוא נוצר, או על איזה צורך הוא בא לענות, ולנסות למצוא קצת סדר והגיון בסיסי בתוך הכאוס העירוני.
"לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר."
הספר הזה הוא מעין ספר המשך (פרשנות פרטית שלי) ל"איש ישן". אם ב"איש ישן" פרק בוחר להתנתק, להתכנס פנימה, להפוך עצמו למעין זומבי, הרי שב"חלל וכו'" הוא נפתח לכל גירוי אפשרי, לכל רעיון, הוא חוגג ללא לאות את המובן עליו, מתענג עליו בשפע ציטוטים מבריקים, ובעיקר מוצא אינספור דרכים מקוריות ושנונות לקרב אלינו את המציאות הכי בסיסית, את כל מה שאנחנו כל כך נהנים לברוח ממנו.
"המחוץ לעיר הוא ארץ זרה. זה לא היה צריך להיות, אבל ככה זה; זה היה יכול לא להיות, אבל כך זה היה בעניין זה וכך זה יהיה להבא: מאוחר מדי לשנות בזה מה שזה לא יהיה."
הכי רחוק שאפשר מרומן סטנדרטי. הגיבורה היחידה בספר היא נפשו המופלאה של פרק, על פיתוליה וסתירותיה, נפש שמלאה באהבה למין האנושי, גם בגילוייו האפורים והמשמימים ביותר. ולמרות כל זאת, קראתי ללא הפסקה, נהניתי והתרגשתי מהשהות המדומיינת במחיצתו של אדם כל כך מקורי ומלא בהפתעות.”
